כותרות סוף השבוע שעבר ותחילת השבוע החולף יוחדו לתיאור ההפגנה נגד פתיחת חניונים בירושלים בשבתות. העניין באמת מקומם: מגיעים בשבת בבוקר עם המשפחה או עם אורחים אל קירבת העיר העתיקה ופשוט אין היכן לחנות. ואולם מבחינה לשונית-תקשורתית, הטיפול העיתונאי בהפגנה לא היה ענייני, והקושי לחנות היה רק יתד, שעליו תלתה התקשורת עביט של שופכין, שנועד להתרוקן על ראשיהם של החרדים במהלך המהדורות.
טכניקת הטיפול התקשורתי בחרדים ידועה מימים ימימה: המניע לפעולותיהם מדווח בקיצור נמרץ, או שאינו מדוּוח כלל; אם כבר מראיינים מישהו מהם, בוחרים על-פי רוב באיזה צעיר אחוז התרגשות מן המצלמה, ומתוך דבריו משדרים את המשפט המתלהם ביותר. ההפגנה עצמה מתוארת כהופעתו של נחיל לובשי שחורים שהשד יודע מאין באו ומה הם רוצים מאיתנו ושרצוי כי ייעלמו-ייהדפו במהירות אל תוך שכונתם הצפופה והלא כל-כך נקייה.
השאלות האמיתיות כמו: מה קומם אותם דווקא עכשיו? ממה נעלבו כל-כך? ממה הם פגועים? מדוע מניעת החנייה נראית להם כה גורלית? מהם היחסים ביניהם ובין העירייה? ביניהם ובין האוכלוסיה החילונית? ביניהם ובין האוכלוסיה הדתית-לאומית? - אינן מקבלות תשובות. תפקידה של התקשורת הוא לתת את התשובות מתוך נקיטת שוויוניות ואיזון כלפי שני הצדדים, אך היא עושה את מלאכתה קלה ומעדיפה לצפצף על האתיקה המקצועית ולנהוג על-פי הסיסמה התקשורתית הוותיקה: הכפש את החרדים והצל את המולדת (הנאורה).
המסורת העיתונאית שלנו מספקת שיטות מוכנות ובדוקות לצפצוף הזה: הדבר הקל ביותר הוא לעשות שימוש נרחב בה"א הידיעה ולהכליל את כל החרדים כולם בכותרת בעלת נופך שלילי. כל עיתונאי שהיה מועסק בתקשורת בשנות ה-90' גדל על הכותרות הללו: "מחריפה מלחמת החרדים ביפו" (ידיעות אחרונות, 28.2.95), כשבעצם דובר בארגון "אתרא קדישא" בלבד; "החרדים צוהלים: 'ברוך שפטרנו מעונשה של זו'" (מעריב, 18.1.96) כשהנדון היה התבטאות של פוליטיקאי בודד על פוליטיקאית אחרת; "החרדים מאיימים לקרוא לחרם על כרטיס האשראי אמריקן אקספרס" (הארץ, 7.3.95) כאשר המאיים היחיד היה יהודה משי-זהב, וכולי וכולי.
ומה קורה כאשר מי מן החרדים עושה משהו טוב? במקרה כזה אין מכלילים. עכשיו כן מתאמצים קצת וקוראים לילד בשמו, כמו למשל כותרת המציינת מעשה חיובי של ארגון זק"א, או הכותרת: "ארגון חרדי חילץ צעירה יהודייה ממדינה ערבית" (ידיעות אחרונות, 19.5.95). חילוץ צעירה יהודייה ממדינה ערבית מצריך תושייה לא מעטה, ולכן אי-אפשר לכתוב סתם "החרדים חילצו צעירה יהודייה" וכן הלאה - שהרי מקובל עלינו מפי העורכים והכתבים שלפנינו, כי החרדים הם בטלנים ובקושי מזיזים את עצמם לזרוק חיתול נייר משומש על שוטר. לכן יש לדייק ולא להכליל ציבור שלם בעניין חיובי הנוגד את הסטראוטיפ.
למה היו הבלשים כל כך המומים?
שיטה נוספת שהתגבשה בעשורים האחרונים בהתייחסות התקשורתית לחרדים, היא ציון חרדיותו של אדם בכותרות דיווחים על מעשים פליליים. למשל: "חרדי מבני-ברק חשוד במעשה סדום בבן שמונה" (ידיעות אחרונות, 4.1.96); "חשד: כנופיית חרדים עסקה בהשכרת רכב גנוב ומזויף" (ידיעות אחרונות, 10.3.96). כותרות כאלו מעולם לא חסרו בתקשורת הליברלית והפתוחה שלנו, אך נסו למצוא כותרת בלתי תקינה פוליטית כמו "חילוני מטבעון חשוד במעשה סדום בילד בן שמונה", או "כנופיית ערבים עסקה בהשכרת רכב גנוב ומזויף". אין מה לעשות - התקשורת צריכה אויב, ומשבצת האויב תפוסה בידי החרדים.
עוד כלל נקוט בידי התקשורת הוא לתאר את מראם החיצוני של החרדים, כאילו מדובר בשבטים אקזוטיים באוקיינוס השקט, כפי שהם מתוארים בכתביהם של האנתרופולוגים מרגרט מיד או ברוניסלב מלינובסקי. מקובל בתקשורת להבליט את הצבע השחור הקשור בהם (שהרי אין זה השחור של אובמה וגם לא זה של מרטין לותר קינג או של פול רובסון): "שחורים הולמים שוב" (הארץ, 8.8.87; "ב-11במארס 1992 חגג ח"כ פורז את נצחונו הגדול על כוחות השחור" (הארץ, 30.8.94); "נמלים שחורות" (ידיעות אחרונות, 9.12.91), וכן "בריגדות שחורות", "עורבים שחורים", וכמובן - "חשכת ימי הביניים".
השיטה המיטבית, לדידה של התקשורת הנאורה שלנו, היא לקשור לא רק את הרקע החרדי אלא גם את המראה החרדי עם יסוד הפליליות.
בידיעה שכותרתה - כמה לא מפתיע - "המסלול השחור", אנו מתבשרים על גילוי של כסף וזהב במזוודה של נוסע בלוד במילים אלו: "לפתע הגיחו ממקום מסתור כמה בלשים מהיחידה המרכזית של מחוז ירושלים והסתערו על אחד הנוסעים, חרדי לבוש בהידור רב וחובש מגבעת מסוגננת שחורה, צעיף משי אופנתי כרוך על צווארו ומשקפי ראייה מוזהבים על אפו. את המטמון גילו הבלשים ההמומים בין ספרי הקודש לתפילין... וכיצד הסביר את הימצאות הממון הרב בכליו? הבאתי את הכסף מחו"ל כדי לקנות דירה בעיר החרדית מבוא בית"ר, אמר לחוקרים" (ידיעות אחרונות, 21.2.88). בידיעה, שכל כולה 60 מילה, נזכרות המילים "חרדי" ו"חרדים" 11 פעמים, והכתב אף אינו שוכח לציין, כי החרדים עם המזוודות מקבלים דמי ביטוח לאומי, בעקבות הצהרתם כי תורתם אומנותם. החשוד עצמו - צעיר, כמעט נער, מופיע בצילום שנמרח על פני חצי עמוד, כשמחלקת הגרפיקה של העיתון טורחת להדביק סביב ראשו שטרות כסף ושרשרות זהב, המוגדלים לממדים על-טבעיים. אגב, אם הבלשים תפשו את "היהודי זיס" הצעיר הזה במארב מתוכנן, למה הם היו כל כך המומים?
זהו, אם כן, החינוך העיתונאי ששרר כאן במשך השנים. פרחי הכתבים של אז, שהם עורכי העמודים הראשונים והכותרות הראשיות של היום, ספגו לאורך זמן גם ידיעות רבות על התפשטותם המאיימת של החרדים במקומות שונים בארץ או על הצפות של מקומות כמו גני החיות על-ידי אלפי חרדים בחול המועד. כתבות אחרות שמו ללעג את החתונות הגדולות בחצרות אדמו"רים ותיארו אותן כמהומה רבתי שעליה מנצח מישהו המתואר כ"רמטכ"ל החתונה" - תואר שנראה נלעג בעיני הכותבים. אפשר לחשוב שבחתונות של ידוענים בתל אביב אין מישהו שמארגן הכל.
הידיעות החדשותיות של אז מובאות כאן, תוך הדגשת המונחים ודרכי הביטוי הלשוניות, כדי להציג חלק ממשורשי העוינות האנטי-חרדית בתקשורת של היום. מחקר היסטורי יראה, שתחילתה של התופעה הייתה כבר בעיתונות המפלגתית של השמאל בתקופת המנדט, אשר לא נרתעה לתאר כקריקטורה רב ידוע שבא לרחוץ בים, רק בשל מראהו החיצוני. זוהי מורשת השמאל, הגורסת שכל מי שמוגדר "אחר", כל מי שלא "מאיתנו" - הוא דחוי, שנוא, בזוי, נלעג ופסול מילולית, רעיונית ופיסית.
כולנו צריכים להיזהר מן המורשת הזאת, אך יותר מכל - עמיתינו השמאלנים עצמם, שכן בשעת סכסוך בתוך המחנה שלהם, לא יהססו יריביהם מבית להציג אותם כ"אחרים", ואז יחושו על בשרם את המלקות שהנחיתו הם על יריבים מבחוץ, כשידית השוט עוד הייתה אחוזה בכפם.
