הדוח החדש של אמנסטי אינטרנשיונל על מבצע 'עופרת יצוקה', קובע בין השאר כי שני הצדדים הפרו את דיני המלחמה. אם זקוקים אנו להוכחה ביחס לתוצאות המבצע הרי היא גלומה בכותרת זו, המבהירה כי כיום החמאס וישראל נחשבים שני צדדים לגיטימיים, שיש לבחון את התנהגות כל אחד מהם באותן אמות מידה - בשורה קשה מאד לרשות הפלשתינית. בשורה קשה מאד לחסידי פתרון שתי מדינות לשני עמים.
אני יודע שחלק גדול מהקוראים מתעניין יותר בשאלה האם הייתה זו מלחמה צודקת או מבצע צבאי מוצדק, על-פי המשפט הבינלאומי, ואם הוא נוהל כדת ודין ובאופן מידתי על-פי עקרונות המשפט הבינלאומי בעת מלחמה. אני מותיר שאלות אלו לכל מי שהדיון בשאלות פוליטיות מצטמצם אצלו לסוגיית זכויות האדם והפרתן.
מבחינתי השאלה העליונה היא מהי מטרת הצד הנוקט בפעילות צבאית? האם הפעילות הצבאית עשויה להביא להשגת המטרה? באיזה מחיר? האם ניתן להשיג את אותה המטרה במחיר פחות? האם עקב הפעלת הכוח לא צפויות השלכות נוספות שיכולות להשפיע על התמונה הכוללת? בעיקר, השאלה היא מהן התוצאות המדיניות של פעולה צבאית? מבצע עופרת יצוקה לא הציב לעצמו כמטרה את חיסול שלטון החמאס בעזה ואכן הוא לא השיג מטרה, זו וכל היתר לא כל-כך חשוב מבחינה פוליטית.
שאלת השאלות העומדת לפנינו כיום היא שאלת הסכסוך עם העם הפלשתיני, בין אם מדובר בהשגת הסדר קבע או הסדר זמני, ובין אם מדובר בהסדרת מערכת היחסים תוך עימות וללא מחויבות לפתרון כולל, מה שקרוי "ניהול הסכסוך". שוב יש לחזור ולשנן אמיתות פשוטות. כדי לנהל מו"מ רציני יש לוודא שבצד שכנגד מצוי גורם בעל סמכות שלטונית ומוסרית עמו ניתן לשאת ולתת, אחרת המו"מ הוא חסר טעם.
בשלב מסוים אימצה ישראל, בימי ממשלת אולמרט, את הרעיון המופרך של ניהול מו"מ עם הרשות הפלשתינית, על-מנת להשיג הסכם מדף שיוכל לחזק את הרשות במאבק הפנימי. תפישה זו הייתה תפישת הבל מתחילתה, וכשלון המו"מ הנלעג הזה היה צפוי מראש. צד חלש אינו יכול לוותר. גורם שממילא סמכותו המוסרית והשלטונית מעורערת בקרב עמו לא יכול לנהל מו"מ מכריע על גורלו. גם גורם הנהנה מיוקרה רבה עלול להתקשות לחתום על הסכם מחייב הדורש ויתורים מהותיים.
כדאי ללמוד, בהקשר זה, משהו מההיסטוריה של עמים אחרים - למשל העם האירי. כזכור, ההסכם האנגלו-אירי מ-1921 שהעניק מידה רבה של עצמאות לאירלנד, אילץ את האירים לבלוע את הגלולה המרה מאד של הפיכת אירלנד למעין דומיניון תחת הכתר הבריטי ולוותר על ששת מחוזות הצפון, המהווים עד היום את צפון אירלנד.
מייקל קולינס, הפטריוט האירי הדגול, מנהיג המאבק הצבאי שנהנה מהערצה רבה בקרב העם האירי, חתם על הסכם זה ואמר שבכך הוא חותם על גזר דין מוות לו עצמו. הוא צדק ונרצח זמן לא רב לאחר מכן במלחמת האזרחים שפרצה בעקבות ההסכם. הכל מסכימים כיום שההסכם הביא לעצמאותה של אירלנד. האם אתם מזהים מייקל קולינס בעם הפלשתיני?
כשלון סיבוב השיחות הנוסף בין החמאס לרשות הפלשתינית על הקמת ממשלת אחדות לאומית, מצביע על כך שהפילוג הופך לעובדת יסוד במציאות הפלשתינית. ישראל כנראה משלימה ואולי אפילו מרוצה ממצב זה, ותמורת המשך השקט היא תאפשר תנועה חופשית יותר של סחורות לעזה ובהמשך ייתכנו הקלות רבות נוספות.
יתרה מכך - וכאן אני אפתיע כמה מהקוראים - ייתכן בהחלט שישראל תיזום שורת הקלות מרחיקת לכת לחמאס שתזכה לתשואות חן משוחרי זכויות האדם ומאמנסטי אינטרנשיונל, הדואגים מאד למצב ההומניטארי ברצועת עזה; הקלות שיבססו את שלטון החמאס בעזה ויסכלו אפשרות לאיחוד. בכך תסכל ישראל אפשרות קיומו של מו"מ יעיל בעתיד על הקמת מדינה פלשתינית אחת. מי אמר שממשלת ימין לא יכולה לחיות בשלום עם ארגוני זכויות האדם?
וכך סובב לו סביבון פוליטי מעופרת יצוקה. נס גדול היה פה, ועם קצת שמירה על זכויות האדם והאזרח ועל המשפט ההומניטארי, נוכל להיחלץ אפילו מהצרה הקרויה מדינה פלשתינית. במקום להתכתש עם ארגון אמנסטי, אני מציע לומר שאנו לומדים היטב את הדוח ומפיקים לקחים.
