כעסם של מבקרי על שקראתי לאנשים המתגוררים בשטחים הכבושים "מתיישבים", ראוי להתייחסות. לשטחים הכבושים קראתי "יהודה ושומרון", וגם בשל כך זכיתי לגינוי; ארצה להתייחס גם לכך.
זה שנים אני קורא לסיים את מפעל ההתיישבות (ההתנחלות) ביהודה ושומרון, תוך שיכונם מחדש של המתגוררים באזורים אלה בשטחי מדינת ישראל הריבונית, ותוך שחרורם של הפלשתינים הנכבשים. הצורך הזה נובע בעיניי מחובתה של מדינת ישראל להשתלב במערכת בינלאומית-מערבית, למען מימוש ההגשמה העצמית של כלל אזרחיה בתנאים של המרקם הגלובלי המתהדק. היעדרו של הפוטנציאל למימוש העצמי העולמי לאזרחים החיים כאן, הוא בעיניי פשע אולטימטיבי של ישראל כלפי אזרחיה, ומהווה סימן שאלה לגבי קיומה.
רק קבלתה של מדינת ישראל על עצמה את נורמות היחסים-עם-השכנים המקובלות על מערב אירופה, ופינוי שטחי יהודה ושומרון מהישראלים המתגוררים שם, תפסיק את תהליך נידויה של ישראל שסופו - לאחר "שלב-זימבבואה" - הפסקת קיומה.
מדוע, אם כן, אני קורא למתנחלים "מתיישבים"? מדוע אני קורא לשטחי הכיבוש "יהודה ושומרון"? כי אני מחפש מינוחים שיש בהם כבוד והבנה מינימליים לאנשים האמורים להיות, בעתיד המיוחל, אזרחים נורמטיביים של מדינה מתוקנת. כי לפי דעתי יש לשלב את החיים בשטחי יהודה ושומרון במרקם החיים בתוך מדינת ישראל, ולא לראות בהם דמויות-אויב, על-אף מעשי הפשע הנאלחים בין הקיצוניים שבקרבם - ואת מציתי השדות והפוגעים בפלשתינים יש לעצור ולשפוט.
זהו דיון בקונטקסט של הקמת תנועה פוליטית, שבין מטרותיה העיקריות - העברת אוכלוסיה בת מאות אלפי אנשים מביתם שבו הם מתגוררים זה שני דורות, ושאליו רבים מהם קשורים קשר זהות סוער וקנאי.
לא פעם טענתי כי הרוב בקרב תושבי ישראל המתנגד למפעל ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון, הוא רוב בעייתי ביותר; ייתכן ומדובר ברוב של מראית עין בלבד. נרגנותם של מתנגדי ההתנחלות אינה באה לידי ביטוי בנחישות פוליטית או בהחלטיות אזרחית.
וזאת מדוע? כי רוב אזרחי ישראל היהודים הפנימו למעשה את שיח המתנחלים, וכמוהם החלו לחשוב במושגי אדנות וכוח. הם מודדים את הצלחתם בחייהם על-פי מספר האנשים שהם הצליחו לעקוף ולהשפיל סביבם. חשוב לנו להרגיש כבני העם שנבחר בידי הבורא. ואיך מממשים זאת? דרך השפלת האחר. אדם נטול השראה ידע רק זאת. כדי להשפיל את האחר האדם צריך לכוונן כך את נפשו. אדם צריך להרגיל את עצמו לחשוב במושגים של היררכיה - מי חשוב ממי, ומי חזק ממי. המודעות התמידית לפערי היכולת תרגיל את הנפש לזהות את החלש המיועד להשפלה.
הדרך להשפלה האידיאולוגית עוברת באינספור מצבי ביניים, שבהם האדם החושב במושגים היררכיים ("יהודיים-אמיתיים") משפיל גם את ילדיו, מחליט "להעמיד על מקומם את הטיפשים" מתוך מעמדו הרם במשרד ממלכתי, והוא הולך לישון מלא-סיפוק על עוד יום "פורה" בו חי והשפיל.
זוהי רקמת ההתנהלות של רובנו. אין לה עתיד - זאת ידע עוד גנאיוס פומפיוס, שבשנת 63' לפני הספירה הביא שלטון רומאי על היהודים שלא למדו לחיות ביחד.
כדי להציל את עתידנו כאן, אנחנו חייבים לחוש כמה הרסנית המערכת הזהותית שהתפתחה כאן למען הרגשת ה-"בטוחים-רוחנית". בשל מצוקות היסטוריות וגיאוגרפיות - שכחנו מה בעצם הציע לנו הרצל: להתכנס כאן, תוך תמיכה הדדית וכבוד לאחרים החיים כאן, כדי להגשים את היצירתי אשר טמון בתוכנו, למען עצמנו ולמען כל העולם.
אינני סוס טרויאני היושב במחנה השמאל. כחלק מהשמאל הקולקטיבי, אני שואף לגלות קורטוב של כבוד כלפי אלה שנגד אמונתם אני יוצא, מתוך הרצון להובילם אחרי.
