לעומת ההגדרה הבסיסית של המונח "ריבונות", קרי - בעלות מלאה ובלעדית של עם על נחלתו הלאומית, הגדרה שבה היו אמורים לדבוק כל הסופרים העברים, כמו קודמיהם בתקופת התחייה ובתקופת העליות, בחרו סופרים אחדים ממחנה השאננים לציון בפתרון תבוסתני לסיום "הסכסוך": שהעם היהודי בעצמו ובמו-ידיו יפרק את הריבונות, שייסד וקיים משנת 1948 ואילך, ויוביל את אחד מן ה"פתרונות" החַלופיים האפשריים למדינת ישראל הקיימת. וכך, נוספו לפתרון הנסיגה המלאה ל"גבולות אושוויץ", שני פתרונות אוטופיים מסוכנים הרבה יותר: הפתרון הכנעני והפתרון הפדרטיבי.
הוגי שני פתרונות אוטופיים אלה אוחזים באשליה, שאם יוסר לחלוטין הדגל העברי מעל "השטחים", או לפחות יוצנע על-ידי היהודים, ירסנו הערבים את להטם לטהר מיהודים את המרחב, שבין נהר הפרת לאוקיינוס האטלנטי, וייכון מזרח תיכון חדש, שיהיה סובלני לנוכחותם של יהודים בארץ ישראל.
א.ב. יהושע לא הצהיר אף פעם בגלוי, שהוא שואף להגשים את הפתרון של "העברים הצעירים" (שאת הכינוי "כנענים" הדביק להם בלעג אברהם שלונסקי), מבית מדרשו של יונתן רטוש, בדבר הקמת ישות לאומית חדשה במרחב הסהר הפורה, חילונית – אשר תטמיע בתוכה את צאצאי הלאומים השונים המתגוררים במרחב. אך ברומן "אש ידידותית" הוא נעזר בשניים מגיבוריו, כדי לבטא את הפתרון הכנעני. בפי האב השכול ירמיהו ("ירמי") שתל את המהלך הראשון ליישום הפתרון הזה: "להתנתק מכל הדייסה היהודית - - - הישראלית", ובפי פלשתינית מהגדה נטע את המהלך הנוסף שיגשים הינתקות זו: " תנו אפשרות גם להצטרף אליכם . - - - אבל אתם - - - אתם סגורים בתוך עצמכם, לא מתמזגים ולא נותנים להתמזג איתכם".
אגור שיף היה אף יותר מפורש מיהושע, ברומן הסאטירי שלו "מה שרציתם" (2007), שבשמו הגיב על האימרה המפורסמת "אם תרצו אין זו אגדה", אשר קבע הרצל בפתח ספרו החזוני-אוטופי "אלטנוילנד" (1902). מפי צעירה בת העם היהודי שהרתה לפלשתיני מטול-כרם הוא השמיע את החזון הכנעני שלו (ושל אביו, מידד שיף, ברומן "שמעון צהמארה" משנת 1951). לדברי הבחורה, הילד שתוליד מיחסיה עם המאהב הפלשתיני שלה מיהודה ושומרון "יהיה אבי שושלת חדשה של ממזרות וממזרים חפצי חיים שיציפו את המזרח התיכון בשלוותם הטובה ויביאו את השלום עלי אדמות".
גם לפתרון הפדרטיבי נמצאו שני תומכים מקרב הסופרים "השאננים לציון" בעלי המעמד, שהם גם היותר הבולטים מבין הסופרים שהוציאה מתוכה יהדות עירק: אלי עמיר וסמי מיכאל.
ברומן "יסמין" (2005) החזיר עמיר את הגיבור של "תרנגול כפרות" לקיבוץ שבו התחנך כנער. כעת, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, כשנורי מקורב לשלטון ומוזמן על-ידי הקיבוץ להשמיע את דעתו על "הסכסוך", הוא מנצל את ההזדמנות להשמיע את השקפתו על העתיד.
וכך אומר נורי באוזני מי שקלטו אותו וחינכו אותו בקיבוץ של השומר הצעיר: "בעיני זו ארץ בעלת שתי היסטוריות, שתי זהויות לאומיות, שתי לשונות, שתי תרבויות, שני חזונות, שני חלומות. מי שיתבע לעצמו הכל יישאר בלי כלום". ואחרי שקבע, כי זכויות הערבים בארץ ישראל שוות לזכויות היהודים בה, הוא מציג את הצעתו: אם חפצים אנו בשלום בר-קיימא, אין להסתפק בנסיגה לגבולות 1967, אלא עלינו להציע לפלשתינים ולעולם הערבי שותפות, שאותה מן הראוי ליישם בראש ובראשונה בירושלים, שהיא "לב הסכסוך": "ירושלים צריכה להיות עיר פתוחה לכול, ומבחינתי, שיתנוססו על הר הבית, לצד דגל ישראל, דגלי הוותיקן וארצות ערב כולן".
בשנה שבה הופיע הרומן "יסמין", הופיע גם הרומן של סמי מיכאל "יונים בטרפלגר" (2005), שבו המשיך לטוות את עלילת הנובלה "השיבה לחיפה" של הסופר הפלשתיני ר'סאן כנפאני. כבר בשם הנובלה ביטא כנפאני את המטרה הרעיונית שלה: לעודד את הפלשתינים לקראת המלחמה שבה יתקנו את תוצאות מלחמת 1948. ואכן, בנובלה עצמה הכריז המחבר שתוצאת מלחמת 1948 תוסדר רק במלחמה נוספת, שאחריה יקיימו מי שנושלו מבתיהם את השיבה שלהם לחיפה.
סמי מיכאל ודאי האמין שהוא מציע פתרון הולם יותר ל"סכסוך", על-פי תפיסת השלום שלו. ברומן ההמשך לנובלה של כנפאני תיאר כיצד בעקבות שיבת הבן – שאבד לאמו הפלשתינית במהלך הבריחה הבהולה מחיפה ב-1948 וגדל כיהודי אצל אֵם מאמצת יהודייה, ניצולת השואה – לזרועות אמו הביולוגית, מתאחדות שתי המשפחות, המשפחה הישראלית-יהודית עם המשפחה הפלשתינית-ערבית.
ולמי שלא הבין את "הבשורה" שאליה חתר ברומן הזה, הבהיר אותה מיכאל בפירוש שפרסם בעיתונות: "אני חושב שבסופו של דבר, אם שני הצדדים יהיו שפויים, תקום כאן פדרציה משותפת של שני העמים, כמו אותו פרויקט קפריסאי אוטופי שהגה גיבור הרומאן 'יונים בטרפלגר'. אני חולם על פדרציה בין שני העמים, כשלכל צד משטרה משלו. הצבא יהיה משותף וסמלי. הפדרציה תהיה מנוטרלת מכל סכסוך במזרח התיכון. בתי החולים יהיו משותפים. - - - באשר לדגל, לא אכפת לי איזה סמרטוט יתלו. מצידי, שיהיו שני דגלים ומטבע משותף" (הארץ, 15.4.05).
