לכל דבר בעולם הנברא יש גבול ומידה, ופריצת הגבול והמידה מערערת את יכולת הקיום. גם למדינה יש גבולות ובין כל המדינות המתוקנות נשמרים הסדרים למעבר ביניהם. פריצת גבולות אלו מערערת את יכולת הקיום. דוגמה מעשית לכך היא העיר ערד בה מתגורר בני. עיר בת 23,000 תושבים מאכלסת היום למעלה מ-1,300 מסתנני עבודה. המערכות העירוניות קורסות, והאוכלוסיה של המסתננים היא למעשה חסרת שליטה, ומשליטה פחד ממשי על תושבי העיר (המצב נכון להיום שעקב ארועי אלימות קשים, מדירים תושבי העיר את רגליהם ממרכז הקניות בשעות הערב והלילה).
אני מדגיש שמדובר במסתננים שכל רצונם להשיג עבודה, ובכל מדינה מתוקנת הם מבקשים אשרת כניסה. ישנו מיעוט קטן מאוד מאזור דארפור של מי שהם פליטים באמת ושלהם יש לדאוג כיוון שהם ברחו כדי להציל את נפשם (חשוב להדגיש שגם הם, על-פי החוק הבינלאומי לא במעמד פליטים, היות שהם חצו שני גבולות ובעצם, האחריות החוקית נופלת על המדינה הראשונה אליה הם הגיעו, אך מהותית - הם פליטים ויש לטפל בהם בדרך הראויה).
הרוב המוחלט (מתוך כ-20,000 אלף מבקשי עבודה בארץ, רק כ-1,000 פליטים) הם מבקשי עבודה מאריתריאה מדרום סודאן וכדומה, מדינות שאמנם המצב הכלכלי בהן קשה, אבל אין שם מלחמת אזרחים או רדיפה של קבוצה מסוימת הנמלטת להציל את נפשה. אנשים אלו לא נמלטו להציל את נפשם אלא להיטיב את תנאי חייהם. בנוסף אליהם יש עוד כ-270,000 שוהים לא חוקיים, כולם ממדינות מתוקנות שאין שום בעיה מוסרית להחזיר אותם לשם.
ההטעיה המכוונת של ארגונים שונים, שמחברים בין הפליטים לבין מבקשי העבודה, היא הרסנית למדינת ישראל.
הזרם הגובר והולך של מי שמבקשים לשפר את תנאי חייהם ומוכנים לעבוד פה במחירים ובתנאים מבישים, משרת את בעלי המלונות על-יד ים המלח, חקלאים שונים שמקבלים עובדים בתנאי עבדות, וכמה ארגונים שניזונים מכספים בעיקר מאירופה כדי להראות עד כמה מדינת ישראל מדינה רעה. אך זרם זה מפורר את החברה בישראל, אשר לא יודעת להתמודד באומץ עם הבעיה. מדינת ישראל הוציאה אשרות שוהה בלתי חוקי שמותר לו להיות מדרום לגדרה ומצפון לחדרה, ולמעשה היא מנסה לטאטא את הבעיה למקומות החלשים כמו ערד ואילת שכבר צועקות "הצילו".
התמודדות אמיתית עם הבעיה היא להבדיל באופן ברור בין פליטים בהם מדינת ישראל תטפל ותעזור להם להשתקם, לבין מבקשי העבודה - אותם יש להחזיר באופן מיידי לארץ ממנה באו. מי שמבקש עבודה יואיל להגיש בקשה ולקבל אשרה כמקובל, ויחכה במדינתו לקבלת האשרה.
הסתננות לארץ זרה היא מעשה לא חוקי, ומן הראוי להעניש את המסייעים לו. האנרכיה בתחום זה היום מסייעת לבעלי עניין אשר זרם עבדים זה הוא מקור פרנסה, ולכל העוסקים בסחר נשים בייבוא סמים ובהעסקת עובדים זרים בתנאי עבדות.
לב של אבן בליכוד
וכאן אני מגיע לנציגי הליכוד.
דבריה של השרה לימור לבנת על האיסור להפנות גב מוסרי לילדים אלו, הזכירו לי את תושבי גוש קטיף על ילדיהם, נשותיהם ואפילו מתיהם, שגורשו במועל ידה של השרה לבנת מביתם. איני דן על שיקול הדעת המוטעה אלא על לב האבן שהביא לגזרת הגירוש. לימור אינה סמל מוסרי בעיניי, אלא דוגמה להתנהלות בהתאם לסדר היום שקובעת האליטה השמאלנית, ולא הבוחר הלאומי.
הצעת החוק של השר גדעון סער למנוע גירוש של ילדי השוהים והוריהם, תביא לכך שכל עובדת זרה שתגיע לארץ דבר ראשון תיכנס להריון כדי להבטיח את המשך שהותה בארץ. ההשלכות על אופייה של מדינת ישראל והרכב אוכלוסייתה יצאו למעשה מכלל שליטה.
כניעתו המהירה של ראש הממשלה ללחץ שהופעל על-ידי ארגוני השמאל בגיבוי התקשורת, והקפאת המצב לשלושה חודשים מבשרת רע לעם ישראל. ילדים יהודים ימשיכו להיות מגורשים מביתם באלימות, כדי לספק תמונות לאובמה ולשמאל צמא הדם. ולעומת זאת, זרם העבדים, הזנות והסמים ימשיך, בחסותם של ראש הממשלה האמיתי שמעון פרס וארגוני השמאל, כדי לפורר את מדינת ישראל מבפנים.
חברים, מול הלחץ של ארגוני השמאל הקיצוני, יש להפעיל לחץ נגדי. יש לדרוש מחברי הכנסת, מהשרים, ומראש הממשלה לפעול ברגישות באנושיות (לא מזויפת כפי שהייתה בגוש קטיף) ובנחישות. יש לדרוש להחזיר לארצות המוצא את כל מבקשי העבודה שלא קיבלו רישיון, ואת כל המסתננים. יש לטפל בכבוד בכל מי שהוא פליט באמת (כזכור יש כאלו פחות מ-1,500), ולתת לו אמצעי מחיה, עד שימצא מקום המתאים לתרבותו שיקלוט אותו. יש לחסום בגדר ביטחון את הגבול הפרוץ עם מצרים - המקור הראשי למסתננים, לזנות ולסמים. ולסיום, יש להעניש בחומרה את כל מי שמסייע מבפנים לפריצת הגבולות, ומסכן בכך את עתידה של מדינת ישראל.
