אין איש בישראל יודע האם רון ארד חי.
אין איש בישראל יודע האם גלעד שליט חי.
כנופיות הטרור וארגוני הרצח, בין בחסות או מטעם מדינת אויב ובין אם במסגרת עצמאית, מקפידים למנוע העברת מידע, כמו גם מונעים כל קשר עם החטופים.
כך קרה שבעסקות קודמות של שחרור עבריינים על-מנת לקבל חטופים - הגיעו החטופים בארונות קבורה, ואילו העבריינים לא רק שעברו ברגליהם, אלא גם היה ידוע מראש כי כך יהיה.
חוסר הוודאות הוא חד-סטרי.
משוואה בלתי מאוזנת זו, לא נוצרה בחלל ריק, אלא היא פרי התנהלותה הקלוקלת של מדינת ישראל מול כנופיות הטרור, בין אם תוך כדי פעילות עבריינית (כדוגמת החייל הדרוזי מדחאת יוסף מהכפר בית ג'ן שבהר מירון, אשר הופקר בגלל בזבוז זמן יקר על "משא-ומתן" של ממשלת ישראל עם כנופיות טרור שהוליכו אותה שולל עד למותו), ובין אם משא-ומתן המתמשך חודשים ושנים על שחרור חטופים כנגד שחרור עבריינים פליליים המרצים את עונשיהם בכלא הישראלי.
משא-ומתן = חצי הכרה, וההכרה בכנופיות הטרור היא שגיאה חמורה מכל בחינה אפשרית. במבחן התוצאות, משא-ומתן זה תמיד מסתיים בהפסד של הצד הישראלי.
האלטרנטיבה היא - להימנע מכל משא-ומתן, ולהמיר את המשאבים - למישור אחר לחלוטין; מישור העשייה. למשל, לא לשחרר כלל פושעים ללא משפט ובניגוד לערכי המוסר. זה בכלל לא צריך להיות על הפרק.
בכל מקרה, לא לבצע חילופי חיים תמורת מתים, אלא לקיים איזון. למשל, לא להאמין לשיגורי הודעות מרגיעות (כי - כבר משחררים את x, או כבר מטפלים בנושא, רק קצת סבלנות, וג'יבריל או אחמד או מישהו מגיע לדבר...) - הודעות שתמיד משוגרות כדי להסיח את דעתנו ולמנוע את פעולתנו כשהדבר עדיין אפשרי, אלא, לפעול מיד.
היה אפשר להציל את מדחאת יוסף לו לא היו מנהלים שיג ושיח עם כנופיות הטרור. היה אפשר, אולי, גם להציל אחרים - לו הפעילות הצבאית הייתה מתבצעת ללא שום שיהוי.
