מה עושה מדינה אשר אזרחיה ובעיקר הכתבים שבה, נעדרי כל אמות מידה אנושיות בסיסיות, נניח, לדוגמא, טקט? מה עושה מדינה אשר בה - אם התנהגות אינה נאסרת בריש גלי על הבריות, הם מתנהגים בגסות ובחוסר טאקט משווע, רק משום שאין על כך איסור בחוק? ח"כ שי חרמש מצא פתרון - פליליזציה של יחסי האנוש. מסתבר שאם הכתבים בישראל כה תעבי בצע (לא, זו לא שגיאת כתיב, זו מן הכלאה לשונית בין תאבי בצע ו'תועבה') עד שהם נכנסים ללוע של קרובי משפחה שכולים כשהם גועים בבכי, ומכווננים את המצלמה לזוית העין בכדי לספק עוד ועוד צהוב לקהל, אם הם ממהרים לפרסם תמונת חלל או הרוג מתאונה צבאית או אזרחית אך ורק משום ש"בטח בעיתון המתחרה פרסמו את זה קודם" - מישהו צריך להפעיל את נשק יום הדין. כשלמדתי משפטים, בשנה א', בשיעור הראשון של 'דיני עונשין', הוסבר לי, כחלק מעקרונות היסוד של המשפט הפלילי, שהשימוש בדין הפלילי צריך להעשות במקרים קיצוניים ביותר, ואין להשתמש בכלי של הדין הפלילי בכדי להכווין התנהגות אנושית. מסתבר שיש מקרים שאין ברירה, כמו באותם מקרים שבהם בשיח נעים בחברותא פורץ אחד המשתתפים בנאומים צעקניים וקולניים, ושום רמיזות ש'די כבר' אינן עוזרות, ואחד המשתתפים מחליט לעשות מעשה ונוקט צעד לא נעים בכדי לרמוז לצעקן הקולני ש"פה זה לא שוק ו"כאן מקיימים שיח נעים".
מסתבר שנפש העיתונאי הישראלי אינה רגישה דיה לניו אנסים, ובגסותה כי רבה, היא עסוקה כל כך בלהשיג את הסקופ המהיר ביותר, עד שהיא לא שמה לב כי אנשים נפגעים בדרך, למשל משום שלמדו מן התקשורת כי בנם יקירם נספה בתאונת מטוס, או משום שבכי, צער, אבל וכאב הינן התחושות הפרטיות ביותר, ואיש לא היה רוצה להזכר לדראון עולם כשהוא גועה בצער ובבכי על מות יקיריו.
בשנים האחרונות אנו שומעים ביקורת לא מעטה על הפליליזציה של החיים הציבוריים - העמדת אישי ציבור רבים מידי לדין הובילה לדיון ציבורי באובדן האתיקה, לטענת המבקרים - עקב החלת הדין הפלילי על נורמות שהינן אתיות ביסודן. המבקרים של ההעמדה הסיטונאית לדין של אישי ציבור גורסים כי פליליזציה של החיים הציבוריים מובילה לאובדן המידות הציבוריות הטובות, שכן מי שזוכה סבור שהוא גם 'זך' ולא רק זכאי. שרירי האתיקה הציבורית והביקורת הציבורית כלפי 'סורחים ציבוריים', מתנוונים כאשר החיים הציבוריים מופעלים, אליבא דמבקרים, באמצעות קוצב הלב הפלילי, קרי: הפליליזציה של החיים הציבוריים.
ניתן להשליך את מסקנת מבקרי הפליליזציה של החיים הציבוריים לעניין דכאן: האם פליליזציה של יחסי האנוש תועיל? האם רק משום שזה פלילי להטריד את הקרוב השכול בחצי השעה הראשונה לאחר היוודע לו הבשורה, זה כבר 'בסדר' להציק לו בדקה ה - 31? דומני כי חרף רצונו הטוב של ח"כ חרמש, פליליזציה של הטקט האנושי תוביל לתפיסה מעוותת ולפיה 'מה שלא פלילי מותר', וכתבים יתהדרו בנקיון כפיהם וירחצו בו, אך ורק משום שנהגו בחוסר טקט לפי הספר, ולא בניגוד לאף דין פלילי. דומה כי טיפול בחוסר טקט, מעורר בחילה ככל שיהא, באמצעות הדין הפלילי דומה לניתוח מוח מסובך בדחפור צהל"י במקום באזמל מנתחים. סבורתני כי התשובה המתאימה לחוסר הטקסט של העיתונאים שפרסמו את דבר מותו של אסף רמון ז"ל טרם אמו ידעה על כך, הינו דווקא בפקודת הנזיקין, או ליתר דיוק, בסעיף 35 שלה, הקובע כי:
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
עוולת הרשלנות הינה עוולת סל שדרכה ניתן לתבוע בתביעה אזרחית את כל מי שגרם נזק לזולתו בעשותו מעשה "שאדם סביר בנסיבות העניין לא היה עושה". באופן כזה, במקום שליחת עיתונאים לכלא, דבר שאינו רצוי במדינה שוחרת חופש ביטוי (גם אם התנהגות אותם עיתונאים מתועבדת, עדיין, פליליזציה של החיים האזרחיים, של מידות האנוש, מרגישה
רע) ניתן להגיש תביעה ברשלנות נגד עיתונאי שעשה את המעשה הכה חסר טקט של לפרסם הודעה בתקשורת טרם הודע לאם השכולה על מות בנה, והכסף שישלם מכיסו מתוקף פסק דין מנומק ילמד אותו - הרבה יותר מאשר שליחה לכלא (שיכולה לחלץ זעקות שבר בדבר 'רדיפת עיתונאים'), משהו על חובת זהירות, ועל טקט.
