בראשית פרחו החלומות: הנשיא בוש שהיה מזוהה כל-כך עם התוקפנות הישראלית עזב את הבית הלבן ובמקומו הגיע נשיא חדש - אובמה. במסעות הבחירות שלו הוא לא היסס להבטיח גישה חדשה לכל הסכסוך במזרח התיכון. צודקת יותר, אמפאטית גם לפלשתינים. ראש הצוות שלו, רם עימנואל, טרח להכריז מעל כל במה אפשרית: "נגמרו המשחקים! הֵקִיץ הַקֵּץ על קריצות-העין ועל ההסכמות שבשתיקה. עד עתה היו כל ממשלות ישראל - מימין ומשמאל - שותפות למסע רמייה מֵביש. מעתה - לא עוד! כל העסק הזה עתיד להיפסק."
ואכן - בנאום ההכתרה שלו בוושינגטון ובדברים ההיסטוריים שנשא בקהיר שב אובמה וחזר בתקיפות על עמדותיו: "הקפאה מוחלטת של כל ההתנחלויות. שתי מדינות לשני עמים. משא-ומתן בלי תנאים מוקדמים."
ואנחנו, אנשי השלום התמימים, עָצַמְנוּ שוב עין, שכחנו הכול וטיפחנו לעצמנו חלום הזוי חסר כל סיכוי: מה שלא הושג על-ידי אנשי הרוח שצפו את הפירות הבאושים של הכיבוש המתמשך יתגשם בכוח נחישותו ועוצמתו הכלכלית והמדינית של מנהיג המעצמה החשובה בעולם. רק הוא יוכל "לעשות כאן סדר", רק הוא יוכל לבלום את הסיוע הכלכלי האדיר ולהתנות את חידושו רק כאשר יסתבר מֵעֵבֶר לכל ספק כי ישראל אומנם הקפיאה לחלוטין את כל הבנייה בכל השטחים הכבושים. לתומנו סברנו כי כל ההצהרות המתלהמות של קיצוני הימין עתידות להתנפץ אל מול חומת הנחישות של הממשל החדש בוושינגטון, קיווינו כי מישהו שם יעצור את הזחיחות הפטרונית של ביבי, של ליברמן ושל הנהגת המתנחלים שכמו שכחו כי שחר חדש של יום חדש הפציע באזורנו.
והנה הסתבר שוב - החלומות שווא דִּבֵּרוּ! ביבי שב עטור תהילה מן הפסגה הכפויה שאליה זֻמַּן כמו בעל-כורחו. בוושינגטון כבר החלו להתלחש כי הוא "עשה לנשיא אובמה בית-ספר", נשיא ארה"ב איננו יותר מנמר של כריזמה. שום לחץ. שום נחישות. וכאילו כדי להראות לארה"ב ולעולם מי הוא בעל-הבית באזור - הכריזה הממשלה שלנו בימים אלה על בניית מאות יחידות דיור בשטחים ודובריה הרבים בדמות עסקני הימין טרחו לבשר: שום הקפאה! להיפך! צפו בקרוב לתנופת בנייה חדשה.
אחת הטענות הקשות ביותר נגד ממשלות ישראל שהקימו בארבעים השנים האחרונות את גולם ההתנחלויות הייתה שמפעל ההתיישבות ביהודה ובשומרון חייב היה לבוא על-חשבון מצוקות בלתי פתורות שנותרו בצד הזה של המפה. ההתנחלויות גבו מאיתנו מחיר כבד ובלתי אפשרי - צמצום בסל התרופות ובתקציבי החינוך, הסעד, התרבות ושאר התשתיות. מי שמזרים כל-כך הרבה מיליארדים לציבור קטן יחסית שחלקו פורע חוק בפרהסיה אינו יכול שלא לוותר על "עניי עירו". אין ספק, למשל, כי את כל הקיצוץ של שני מיליארד השקלים שביבי ושטייניץ ביקשו להטיל עלינו בימים אלה היה אפשר לכסות בקלות לוּ הוזרמו מעט פחות הקצבות ל"מפעל הציוני הגדול בדורנו".
במאמר "המסחטה" שהתפרסם בהארץ ביום ג' האחרון, 29.09.2009 כתב נחמיה שטרסלר כיצד מפוני גוש קטיף הצליחו להתל בנו פעם נוספת. אף-על-פי שפינוי גוש קטיף היה הומאני, מתחשב, רחב לב ורחב יד, כדברי שטרסלר, המפונים לא היססו לדרוש עוד ועוד בלי שהיה אכפת להם מהיכן יבוא התקציב הנוסף. והם קיבלו הכול.
ודוק: אילו שרים כפואד, ברק ושרון לא היו תומכים בשעתם בהתנחלויות-דמה בלב-ליבה של האוכלוסיה הפלשתינית בגוש קטיף - גם ההוצאה האדירה הזאת הייתה נמנעת מאיתנו.
חלום, אמרנו? אלא שבארץ החלומות שלנו קשה לחלום ממש, ואולי גם כאן חייב השמאל השפוי להתפכח, להישיר מבט אל המציאות ולעשות הכול כדי שמעט מכל החלומות יתגשמו.
