ברק אובמה - בעדנו או בעדם?

הפגישה הלילית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב ברק אובמה בשבוע שעבר, מעלה שוב לסדר היום הציבורי את ההתנהלות של הנהגת ישראל הבכירה ביותר. הדממה התקשורתית באשר לתוכן השיחה מוכיחה שהפגישה עם נשיא ארה"ב הייתה חשובה למדי, הרבה יותר מהצהרות פומביות מול מצלמות הטלוויזיה. הדיווחים המודלפים אינם מקור מהימן, לכן לא נותר לנו אלא להעריך, בצורה מושכלת, מה היה לשני האישים הללו לדבר ביניהם, מדוע היה צורך ב"זובור" לראש הממשלה שהתקבל לשיחה לאחר מאמצים רבים, בשעות הקטנות של הלילה? סביר להניח שהנושא האירני עלה בשיחה בין שני המנהיגים. לא מן הנמנע שמר נתניהו הצליח להוכיח לאובמה שהאירנים מתקדמים מהר מן הצפוי לקראת השגת מטרתם, תוך תרגילים שקופים הנעים בין הסכמה לדחייה של הצעות המערב. על-פי הדיווחים המגיעים מוושינגטון וגם מבירות אחרות, אין שינוי בעמדה האמריקנית שאובמה ביטא אותה. גם אם מר נתניהו הציג בפני אובמה תוכנית סדורה למתקפה קרבה של ישראל על אירן, אין כלל סבירות שאובמה הסכים לכך או נתן אור ירוק. המאמצים הרבים שהשקיעו אנשי ראש הממשלה כדי לסדר את הפגישה עם אובמה, מעידים כי הסוגייה של תקיפת אירן בקרוב מאוד לא עמדה על הפרק. חילופי דעות אולי, משהו ממשי, קונקרטי, לא סביר. למרות הערכותיהם של אלה המחשיבים את אובמה לאידיוט ולרטוריקן חסר תקנה, ראוי לקחת אותו ברצינות. תוכניתו לא השתנתה בעקבות הלחצים של ישראל. אז מה היה לנו בפגישת נתניהו-אובמה? הנושא המרכזי עליו, כנראה, דיברו השניים, הוא הנושא הפלשתיני ותהליך השלום. לא תהיה זו הפרזה אם נקבע שאובמה איננו מרוצה מן העמדה הישראלית, בלשון המעטה. מסע הדילוגים של ג'ורג' מיטשל ושל הילרי קלינטון לא הביא לפריצת הדרך המקווה. גם אם לדעת המומחים אובמה וגם אבו מאזן עלו על סולם גבוה, קרי הקפאת ההתנחלויות לחלוטין, כולל מזרח ירושלים, והם אינם יודעים איך לרדת ממנו - עם כל הכבוד למר נתניהו, כנראה הוא לא התבקש לתת יד לאובמה כדי לסייע לו לרדת. בניגוד להערכות המושמעות מאז הפגישה, דומה שליבת השיחה בין שני המנהיגים סבבה סביב איומי ההתפטרות של אבו מאזן. לעניות דעתי, הודעתו של אבו מאזן לפיה אינו מוכן להתמודד פעם נוספת על משרת נשיא הרשות, אמיתית לחלוטין ולא תרגיל פוליטי זול. אבו מאזן מאמין כי הוא איננו מסוגל להביא את ממשלת ישראל הנוכחית לוויתורים, כפי שעשתה, לטענת אבו מאזן, ממשלת אולמרט. סביר להניח שאבו מאזן משחק באמירותיו למטרות גלויות מדי לעין. יחד עם זאת, גם אם דבריו לגבי ממשלת אולמרט אינם נכונים, אין הדבר גורע מכך שאבו מאזן מרגיש שאין מוצא. לא מן הנמנע שדווקא מר נתניהו הוא זה שנכנס ללחץ ביודעו שהאלטרנטיבה לאבו מאזן היא חמאס, עם כל המשתמע מכך. אם מר נתניהו ואנשיו מעריכים נכונה את המציאות, יש להם אינטרס מובהק שאבו מאזן יישאר בתפקידו, משום שכל אלטרנטיבה אחרת גרועה הרבה יותר. הערכתי היא שמר נתניהו ביקש מאובמה לסייע, יחד עם מנהיגים אחרים בעולם, בהישארותו של אבו מאזן בשלטון. סביר להניח שכמו בכל מו"מ, שאל אובמה על הוויתורים שמר נתניהו מוכן לעשות. אובמה מבין, נתניהו עוד יותר... רעיון הפנייה לאו"ם כדי להכיר במדינה פלשתינית עצמאית, ללא הסכם עם ישראל וללא גבולות מוגדרים סופית, תופס תאוצה רבתי, הרבה יותר מאשר מעריכים זאת בישראל, בקרב ההנהגה הפלשתינית. אין להוציא מכלל אפשרות שבלית ברירה, לדעת הפלשתינים, הפנייה לאו"ם תהיה אלטרנטיבה בהחלט ריאלית. תוצאות הפנייה לאו"ם אינן ודאיות, אך בהסתמך על יחסי הכוחות בתוך ארגון זה, ניתן בנקל לשער שהוא יהיה "אוהד" למדי לפלשתינים. עבור ישראל תהיה זו מכה מדינית קשה ביותר. לזכותו של ראש הממשלה ייאמר שהוא מחזיק את הקלפים קרוב לגוף ואיננו מוכן להראות לאף אחד מה יש לו. ייתכן אפילו שהזובור של אובמה נועד לסחוט ממר נתניהו ויתורים נוספים בנוסף לשתי מדינות לשני עמים, הקפאה זמנית בהתנחלויות וכדומה. על-אף הנורמליות ביחסים בין ישראל לארה"ב בכל התחומים, בולט לעין הנתק או אי-הנוחות של אובמה ממר נתניהו. אובמה לא יקרא להחלפת נתניהו וגם לא יעשה מהלכים העלולים להתפרש כלחץ על ישראל. יחד עם זאת, כל מי שמכיר את הדינמיקה ביחסים בינלאומיים, יודע עד כמה יחסים מאוד ידידותיים בין מנהיגים עוזרים. מר נתניהו נמצא שבוי בין האידיאולוגיה שלו ושל מחנהו בתמיכת הקואליציה, ומאידך-גיסא עומד אבו מאזן, שאיננו מסוגל לעשות שום צעד משמעותי שיתפרש כוויתור לישראל, אחרת יירד מן הבמה הפוליטית שלא בדרך כל בשר. אובמה מבין זאת היטב ומנסה ללחוץ על הצד המסתכן פחות. הזובור למר נתניהו הוא חלק מן המשחק.