ליאור מירז, שהיה חוקר במע"מ ירושלים, יקבל משפט חוזר על הרשעתו בקבלת שוחד ובשיבוש מהלכי משפט בשולי פרשת קופת חולים מאוחדת. כך קובע (יום א', 21.6.20) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון,
חנן מלצר, באחד המקרים הבודדים בתולדות המדינה של עריכת משפט חוזר. הסיבה: סתירה מהותית בפסיקת בתי המשפט בנוגע לאמינות הודאתו של מירז בפרשה.
הפרשה נחקרה בידי המשטרה ורשות המיסים בשנים 2010-2009, ועסקה בצורה הבלתי-חוקית בה הגדילה המאוחדת את מספר חבריה. כאשר נפתחה החקירה הגלויה, ב-נובמבר 2010, התברר לחוקרים שחלק מהחשודים נעלמו, מסמכים הושמדו וכספים הוברחו - מה שעורר את החשד שדבר קיומה של החקירה הסמויה הודלף להם. החשד נפל על מירז והוא נעצר.
במרכז משפטו של מירז עמד תרגיל דיבוב חריג שנערך לו. שוטרים סמויים שהוחדרו לתאו ולתא הסמוך לא הצליחו לדובבו, שכן בעצת עורכת דינו מסר סיפור כיסוי ולפיו הוא חשוד בהברחת סמים. כיוון שכך, הוכנסו שני שוטרים סמויים לתאו ועוד שוטר לתא הסמוך. בעת חילופי משמרות הסוהרים, דיברו הללו בקול רם על כך שמירז עצור על עבירות מע"מ. השוטרים הסמויים החלו לצעוק עליו ב"חשד" שהוא עצמו סוכן סמוי, ולבסוף סיפר מירז בפירוט רב לאחד מהם על החשדות נגדו - כדי להסיר מעליו חשד זה.
הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון קבעו בעניינו של מירז, כי היה זה תרגיל דיבוב חוקי - גם אם מעורר תהיות וקשיים, משום שהוא היה קרוב לאיומים פיזיים על מירז. הוא הורשע בכך שנטל חלק בהדלפת פרטי החקירה לאבי סיבוני, מאנשי המאוחדת שהיו חשודים בפרשה, ונדון לעשרה חודשי מאסר. לאחר מכן הועמדו לדין סיבוני וחוקר רשות המיסים אילן יוסף, בטענה שיוסף הוא שהדליף במישרין את הפרטים לסיבוני תמורת 30,000 שקל (שנתן מחצית מהסכום למירז).
במשפטם של יוסף וסיבוני לא הובאו המדובבים לעדות, ואילו מירז טען בעדותו, כי הודאתו בפני המדובב הוצאה ממנו באמצעים פסולים. בית המשפט המחוזי מרכז זיכה את יוסף וסיבוני בשל הפגמים בפעילות המדובב, ונשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, דחתה את ערעור המדינה על הזיכוי, תוך שהיא מאמצת את הקביעות בדבר ליקויים קשים אלה (ראו קישור משמאל).
כך נוצר מצב, בו בית המשפט העליון אישר את קבילות הודאתו של מירז במשפטו-שלו - ואישר גם את הקביעה לפיה ההודאה בעייתית ולא ניתן להרשיע על פיה במשפטם של יוסף וסיבוני. לנוכח סתירה זו, ביקש מירז משפט חוזר בטענה שיסודן של הראיות נגדו בשקר ובזיוף, בכך שהתגלו עובדות היכולות לשנות את תוצאות משפטו, ובחשש ממשי לעיוות דין. המדינה התנגדה לבקשה, למרות שמלצר הציע לה להסכים, ואף הציע לזכות את מירז כתחליף למשפט חוזר.
מלצר קיבל את בקשתו של מירז רק בנימוק של חשש מעיוות דין, וזאת בשל הסתירה המהותית בפסיקה בשני התיקים. "מציאות של פסיקות סותרות, לרבות במקרים שבהם דינם של שני שותפים לאותה עבירה מוכרע באופן שונה, עלולה לבסס, בנסיבות מסוימות, חשש מפני תוצאה בלתי צודקת", הוא אומר. מלצר מדגיש, כי לא די בסתירה כזאת כדי להצדיק משפט חוזר, אלא יש צורך בסתירה מהותית "אשר איננה ניתנת ליישוב על-פי מושכלות חיים בסיסיות".
במקרה הנוכחי, קיימת סתירה מהותית בין הקביעה במשפטו של מירז לפיה הודאתו ניתנה מרצון, לבין הקביעה במשפטם של יוסף וסיבוני ולפיה היא לא ניתנה מרצון. אומנם תיתכן סתירה שכזאת הנובעת מתשתית עובדתית שונה, והיא לא תצדיק משפט חוזר. "תנאי הכרחי לקיומה של סתירה מהותית הוא שההכרעות הסותרות ניתנו
בפועל על בסיסן של אותן ראיות", ממשיך מלצר. גם דוקטרינת ההגנה מן הצדק משפיעה לכיוון של משפט חוזר, כאשר בית המשפט מדבר בשני קולות ונוצרת סתירה מהותית.
מלצר מסביר, כי בית המשפט המחוזי מרכז פסל למעשה את הודאתו של מירז משום שהמדובבים לא הובאו לעדות, ולפיכך לא סתרה המדינה את טענותיו נגד הודאתו. בית המשפט המחוזי בירושלים אומנם הרשיע את מירז לאחר ששמע את המדובבים, אך ההודאה התקבלה תוך שימוש כמעט בלעדי בקלטות השמע ובתמלילי הדיבוב - ולא בהסתמך על עדויות המדובבים. המסקנה היא, שפסקי הדין השונים אינם מבוססים על תשתית עובדתית שונה - ומכאן החשש לעיוות דין, המצדיק משפט חוזר. את מירז ייצגו עוה"ד
ציון אמיר וענבר רוזנבאום, ואת המדינה - עו"ד תמר בורנשטיין.
