בתקופה האחרונה נערך קרב בין החינמון "ישראל היום" לבין העיתון מעריב. המאבק נערך בשתי זירות: הזירה הפרלמנטארית והזירה התקשורתית.
בזירה הפרלמנטארית הוצג תיקון לחוק העיתונות, אשר קובע שרק מו"ל שהינו תושב מדינת ישראל יוכל להיות בעלים של עיתון (זאת למרות שבשנות השמונים אדם ממוצא יהודי-אמריקני בשם רוברט מקסוול היה בעליו של העיתון).
בזירה התקשורתית פורסמו ביום שישי האחרון מאמרים נגד "ישראל היום", שהיוו מעין משקל נגד למאמרו של עורך החינמון עמוס רגב שבוע קודם לכן.
קטעי המאמרים אשר פורסמו במעריב
בן כספית כותב: "בשבוע שעבר כתב עמוס רגב ב"עיתון" אותו הוא עורך מאמר נוקב אשר הוא כתב אותו בדם לבו. בעבר, כאשר הוא היה עיתונאי, עבד איתנו במעריב תחילה בתפקיד ראש אגף החדשות ולאחר מכן בתפקיד סגן העורך. קודם לכן עבד ב"ידיעות". משני המקומות הללו נפלט מסיבות שאינן ברורות, שאם לא כן, לא היה כותב דברים אלו".
וכך מוסיף
בן-דרור ימיני: "הסיפור עם השחקן החדש בשוק הרבה יותר מורכב, מדובר באדם בעל זיקה פוליטית שמוכן להשקיע כל סכום על-מנת למוטט את שוק העיתונות בישראל".
אין ספק שמבחינת תחרות התנאים אינם שווים: "ישראל היום" הינו חינמון אשר מחולק בפינות רחוב, במסעדות, בבתי-קפה, וכל אדם יכול לקוראו, בעוד מעריב הינו עיתון ממוסד העולה כסף, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אך אינני מסכים עם העקרונות ש"ישראל היום" שם לו למטרה, ואלו מופיעים בעמוד 2 של העיתון.
שלא תטעו, עקרונות אלו חשובים, אך כמו שבן-אדם לא הולך עם שלט שכותרתו: "אני חכם" או "אני יפה", כך עיתון לא צריך להוכיח לכולם שהוא שומר על החוק או על הצדק. זה גם תפקידם של העיתונים הממוסדים ידיעות אחרונות, מעריב והארץ.
גם זיהויו של הבעלים
שלדון אדלסון עם ראש-הממשלה בנימין נתניהו נותן פתח לשחיתות אם לא יינקטו צעדי זהירות.
ככלל, "ישראל היום" הוא עיתון טוב הכתוב בתמצתיות והנותן תמונה מלאה של הנתונים. בנוסף, כותבים בו אנשים טובים ומוכשרים כיהושע סובול, ארז אדלשטיין, אבי סגל, עינת וילף ועוד.
אני מבין את החשש של מעריב וידיעות מהפופולריות הגואה של החינמון, ולכן הם צריכים לשנות מעט את מבנה העיתון - יותר טורים אישיים פחות חזרה על דברים שוליים, יותר חשיפות פחות טורי רכילות. ואז ייתכן שכולנו נצא נשכרים מכך.
