הישגה של רפא"ל בפיתוחו המהיר של פרויקט "כיפת ברזל" ראוי לציון גבוה (בתנאי כמובן שהפיתוח המהיר יהפוך ליישום מבצעי מהיר אף הוא). אך באותה נשימה, ראויה לציון החלטתו של "ההדיוטה" מר עמיר פרץ אשר בשמשו כשר ביטחון היה בעל האומץ והתעוזה המספקת לחרוץ את גורל הפרויקט לחסד בעוד שרי ביטחון אחרים, הצופים נכוחה במשקפות מגולות עיניות, לא השכילו וזאת משך שנים ארוכות של הפגזת ישובי הנגב הדרומי, לצפות את נחיצות פרויקט הגנת שמי ישראל. דווקא החובבן התגלה כאיש כשיר להחלטה בעוד אנשי המקצוע התגלו כחובבנים וחדלי אישים. השאלה מדוע ריטואל זה חוזר על עצמו במקומותינו באין מכהה, ראויה לדיון מיוחד.
עם זאת, ישנה פירכה מסוימת בדחיפת החלטה מקצועית-ביטחונית על-ידי אדם שאינו מנוסה בהוויות ביטחון כמר עמיר פרץ. המדובר הוא באנשי המקצוע במשרד הביטחון אשר דחקו את מר פרץ בהשתמשם בנתונים מופרכים-למחצה על-מנת להניעו להחליט בנושא. נאמר זאת בקצרה ובחדות, במשתמע הוא כי עמיר פרץ הוטעה (כמובן, לכאורה), על-ידי יועציו הצבאיים במשרד הביטחון להאמין כי במסגרת ההגנה הרב-שיכבתית על מדינת ישראל מפני טילים, הרי פרויקט "כיפת ברזל" יקח על עצמו את הדיפת האיומים על ישובי הנגב המערבי ומעבר להם באורח שלם. איננו חפצים להפוך למשביתי שמחות כאן אך הדברים הבאים חייבים להיאמר ללא כחל ושרק.
שוב, במשתמע, כי פרויקט "כיפת ברזל" לא "ספר" את יישובי קו העימות בדרום הארץ ונתוני הכשירות המבצעית של המערכת שפורסמו מביאים למחשבה הטורדנית כי פרויקט זה תוכנן בעבור זירת גבול הצפון ואזור שפלת החוף שבין "גדרה לחדרה" בלבד. ובאם כך הוא, האם דם תושבי מרכז הארץ סמוק יותר מדם תושבי הפריפריה הדרומית?
כאשר פרסומי רפא"ל הנוגעים ל"כיפת ברזל" מדברים על טווח מינימלי של כארבעה ק"מ ליירוט קסאמים (ועד מקסימום של 70 ק"מ), הרי שטווח זה משאיר לחסדי ירי הקסאם החמאסי את מירב אוכלוסית הנגב המערבי בקו העימות העזתי השוכנת רובה ככולה בטווח ירי טילים הפחות מארבעה ק"מ מגבול רצועת עזה.
אך חמור מכך, נתון זה מתייחס לטווח הקסאמים מהדור הראשון בעוד שאנו עומדים כעת למול הקסאמים מהדור השלישי בנוסף לטילי הגראד. טילים אלו מהירים עד פי 3 יותר מאשר טילי הקסאם מהדור הראשון. היוצא מכך הוא כי טווח הירוט של טילים אלו על-ידי טילי "עופרת יצוקה" שלנו יהיה אפקטיבי רק החל מ-8 עד 15 ק"מ מרצועת עזה ומכאן כי אנו מפקירים לירי טילים מסיבי וביודעין אוכלוסיה המונה כמיליון מתושבינו.
וההיקש, מדינת ישראל תהיה מוגנת (במידת הסבירות) באורח רב-שכבתי כנגד טילים בליסטים (מערכת החץ) וטילים לטווח בינוני (מערכת כיפת ברזל) אך תהיה מופקרת לטילים מהטווח הקצר.
אך בכך לא מסתיימות העכבות. עלות כל טיל מערכת "כיפת ברזל" מגיעה לכ-100,000 דולר. סכום זה הופך לסכום עצום כאשר אנו מתחילים להכפילו במספר הטילים הצפוי לרדת על ישראל ואשר נדרש ליירטם. בהנחה כי בעימות הבא ישוגרו סך-הכל כ-20,000–40,000 טילים על ישראל הן על-ידי החיזבאללה והן על-ידי החמאס יחדיו (ואולי אף סוריה) ובהנחה כי נאלץ ליירט כ-25% ממספר זה המיועד לנחות על אזורים מיושבים בארצנו הרי שאנו חייבים להביא בחשבון הוצאה ליירוט של כמיליארד דולר (או כ-ארבעה מיליארד שקלים) וזאת אך ורק כתגובה לנושא הטילים. דהיינו, פרויקט "כיפת ברזל" אפשר שיגן על שמי ישראל באורח חלקי בלבד כנגד טילי קסאם, גראד ופאג'ר בזירת הצפון והמרכז בעיקר, אך יפקיר את תושבי הנגב המערבי ובנוסף, יחבל קשות מהפן התקציבי בהכנותיה של מדינת ישראל למלחמה שלאחר זו הבאה עלינו לרעה.
נוסיף גם, כי ישראל חייבת להצטייד בכמות טילים המגיעה ל-10 עד 20 אלף יחידות למערכה אחת ולכך נידרש זמן, זמן רב מדי אשר לעולם לא מצוי דיו בידנו.
ובכך לא די. החמאס כבר הבין והצטייד בהתאם, כי לישראל אין תשובה הרמטית לעניין ירי פצמ"רים קיצרות הטווח אל שטחינו (פצצות מרגמה לטווחים של עד כ-6 ק"מ) וכך נמשיך להיות חשופים גם לאיום זה אשר פרויקט "כיפת ברזל" הינו חסר אונים כנגדו.
מכיוון שאיום הטילים אינו עומד להתפוגג אלא נהפוך הוא, האיום הולך והופך (שמא כבר הפך), מאיום טקטי לאיום אסטרטגי קיומי על מדינת ישראל הרי שמדינת ישראל חייבת למצוא פיתרון מערכתי לנושא אזורי הנגב הדרומי. סביר גם כי במידה ויתממשו עיוועי "השלום" ומדינת ישראל תיסוג לקו הירוק של 1967 (למעט גושי ההתישבות במחוז ש"י), הרי שעלינו לצפות להשתלטות חמאסית על אזורי הגבול, שתביא להשתלטות אירנית שתביא להפגזת אזור החוף במתכונת חמאסית-עזתית. ומכאן שעלינו לספק פיתרון מערכתי ארוך טווח למדינת ישראל וזה לא יושג בשלמות כאמור לעיל על-ידי פרויקט "כיפת ברזל" בלבד.
הפיתרון של טילים-נגד-טילים הינו מיושן, יעיל אך בחלקו ובזבזני, זהו הפיתרון לבעיותיהן של מלחמות העבר אשר מתעלם מהפיתוחים הטכנולוגים שיופיעו במלחמות העתיד. הפיתרון ארוך הטווח נעוץ בנשק לייזר רב עוצמה מאלו אשר כבר קיימים או מאלו שיפותחו על-ידי ישראל בשיתוף עם ארה"ב על-מנת לאטום עד כמה שניתן את שמי ישראל בטווחים הקצרים באופן שישלים את הכיסוי הרב-שכבתי.
נשק הלייזר מסוגל ליירט איומי טילים ופצמ"רים הפחותים מטווחי ארבעה ק"מ בזמן תגובה משופר לאין ערוך בהשוואה לירי טילים (זמן האיכון זהה אך היירוט נעשה במהירות האור), בעוד שהעלות לירי בודד הינה מזערית בהשוואה לטיל (כ-2500 דולר לירי לייזר בודד או כ-2.5% מעלות הטיל).
ניתן להבין שיקולי עלות תועלת וההיגיון שמאחוריהם, אשר הביאה את ההחלטה להשקיע תחילה את תקציבו המוגבל של משרד הביטחון בפרויקט "כיפת ברזל" כאשר פרויקט תותחי הלייזר יחכה לתורו עד לסיום הפרויקט הראשון. אין להבין ואין לקבל את הדחייה המוחלטת על-ידי מערכת הביטחון את פרויקט תותחי הלייזר. אין להבין והנושא מהווה עלבון לאינטיליגנציה וההגיון הצרוף, מדוע לא נכנס משרד הביטחון לפרויקט מחקר עדכני בנושא באשר חברות אמריקניות ייצאו מעורן ממש לשתף פעולה עם ישראל ולממן כמובן את חלקו ועד מרביתו של פיתוח פרויקט תותחי הלייזר.
דומה ושיקולים זרים, מהם שיקולי יוקרה אישיים והעדפת תעשיה מקומית, יצרו מצב בו מערכת הביטחון הישראלית מפקירה למעשה כמיליון מאזרחי המדינה השוכנים בנגב המערבי ועד צפונית לאשקלון לסופת טילים אשר תיתרגש עלינו במלחמה הקרובה (וזו תבוא, הבא ולא נישגה באשליות). הטילים הנצברים על-ידי החיזבאללה והחמאס במערכה הראשונה יירו בוודאות במערכה השלישית.
מזה מספר שנים שקבוצות תמיכה לנושא תותחי הלייזר אשר כבר פותחו בהשקעה ישראלית-אמריקנית בתחילת העשור, מביאות נתונים אמינים לחלוטין באשר להתכנות הפרויקט כפיתרון משלים להגנה השיכבתית של "כיפת ברזל", אך כל זאת באין מענה ממשרד הביטחון למעט טיעונים כלליים שאינם משכנעים איש. גם ניסויים שנערכו בתותחי הלייזר על אדמת ארה"ב אשר הוכיחו יעילות של 100% ביירוט של קסאמים ופצמ"רים לא משכנעים את מערכת הביטחון בנחיצות פרויקט הלייזר והתותחים מוטלים מעלי אבק במחסנים על אדמה אמריקנית. גם הצעת המפתח האמריקני להתקין ולהפעיל את התותחים בישראל לצרכי ניסוי, עדיין אינה משכנעת את האחראים לנושא במערכת הביטחון.
ריח רע המלווה בתחושת אי-נוחות כבדה עולה באפינו לנוכח כל זאת. אפשר ועם חילופי הבכירים במשרד הביטחון ימונו אלו המסוגלים להתמודד עם שאלת חוסר ההגנה מפני טילים קיצרי טווח, בראש פתוח ובנפש חפצה יותר. מישהו שם חייב לתקן את המעוות ולא, נשלם על כך (שוב) בדם.
