פתרון מדיני אינו נמצא "במגרש של שטרנהל". הוא לא נמצא כלל במערכת היחסים הדו-צדדית שבין ישראל לרשות הפלשתינית, אלא במערכת היחסים שבין ישראל לליגה הערבית, ומבחינתה של הליגה הערבית, 1,000 ק"מ נוספים של "כיבוש" משנת 1967, אינם בעיה אמיתית, אלא אמצעי פוליטי במאבק נגד ישראל. עובדה זו ביטא מובארק בראיון לפני מספר חודשים בצורה ברורה לגמרי, בתשובה לנאום בר-אילן של נתניהו.
בתגובתו טען, שרק ההזויים בינינו סבורים שהערבים מוכנים להכיר כיום במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. אבל שטרנהל, כאמור, אינו נדרש לעובדות. איש המחשבה המדינית יודע להסתדר גם בלעדיהן.
עתה, משזימן לידיו טייטל הזדמנות להעצים לחזור למשנותיו המדיניות שרוב הציבור בישראל סולד מהן, הוא אינו מהסס לרגע. במסגרת מלחמתו המתוחכמת למשוך את השטיח מתחת לרגליו של נתניהו ולגרור אותו למחוזות בלתי-אפשריים, הוא מנסה לשכנע את נתניהו ואותנו ש"רק ביבי יכול".
השמאל, שבאיוולתו הפוליטית בדור האחרון איבד כמעט את כל נכסיו, נזקק עתה לימין שיעשה עבורו את העבודה המלוכלכת. הוא שהיה שותף להקמת ההתישבות באיו"ש, ובצדק, מחפש כיום "גוי של שבת" שיפנה אותה משם עבורו. אלא שכשם שכל הזיותיו המדיניות לא התממשו, גם זו לא תצא לפועל, ומאותן סיבות בדיוק: הערבים אינם מתכוונים למה שסבור שטרנהל, פתרון כפוי מאינו אופציה, שום ממשלה בישראל לא תוכל לפנות 300,000 ישראלים והמאבק האמיתי על ירושלים עדיין לא החל.
מאחורי הפינה מחכה לנו אירן, וכשיסתבר לכולם, ובראש ובראשונה לאמריקנים ולאירופים, שביזבזו זמן יקר על עיסוק בדילמה הפחות חשובה של האזור, יתהפך סדר היום האזורי והעולמי באופן דרמטי.
גם טיעוניו לגבי המקריות שבשחרור הגדה מכיבושה על-ידי ירדן, אינם מדויקים. נכונה העובדה שישראל לא תכננה לתקוף את ירדן ב-1967, במטרה לשחרר מידה את חלקי הגדה שהאחרונה כבשה ב-1948. אין פירוש הדבר שבתכנון הישראלי או בתודעה הישראלית לא היו מחשבות על צורך לשנות את גבולות שביתת הנשק משנת 1949, בנקודות מסויימות, בחלקן מטעמים אסטרטגיים (זכורה היטב התבטאותו של אבא אבן ששכינה את קוי שביתת הנשק "גבולות אושויץ") ובחלקם מטעמים לאומיים ויהודיים (כפי שביטא זאת בן-גוריון הגדיר את אי-שיחרורה של ירושלים המזרחית במלחמת השחרור כ"בכייה לדורות").
חוסיין, כשתקף את ישראל ב-1967 אכן שגה ושיחק לידי ישראל בכך שאיפשר לה לשפר עמדות ביחס לתוצאות מלחמת העצמאות. כך או כך, קווי שביתת הנשק או הקו הירוק מעולם לא היו מקודשים, לא נקבעו כגבול מוכר ולא היו חלק מהסדר מדיני כולל בין ישראל לשכנותיה, ואין שום סיבה אובייקטיבית שנקדש אותם כיום. שטרנהל בעמדותיו מסייע ליריבי ישראל ולאויביה לכנס אותה לתיחום גיאו-אסטרטגי בלתי-סביר ובלתי רצוי בעליל.
ליקוי המאורות העיקרי של שטרנהל אינו ברעיונותיו הלא מציאותיים לגבי הפתרון המדיני שמעבר לפינה. הוא בכך ששטרנהל רואה את ישיבתה של ישראל באיו"ש ככיבוש - אין הזוי מזה, מכל בחינה שהיא. כל מי שמשתמש בכינוי זה, פועל בניגוד לאינטרסים היסודיים ביותר של ישראל כמדינת העם היהודי. גם אם יטען הטוען משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, שטובתה של המדינה דורשת ויתורים טריטוריאליים באיו"ש כחלק מהסדר מדיני עם העולם הערבי, התדמית המתקבלת מנכונות לויתורים מעמדת מוצא של בעלי זכות לעומת נסיגה מאונס ממעמד של "כובשים" או "קולוניאליסטים" שונה בתכלית שינוי! לכנות את מתישבי איו"ש "קולוניאליסטים", הוא בעיני שווה-ערך לכינוי "בוגד" לשטרנהל עצמו.
שטרנהִיליזם בצורתו הפוסט-מודרנית המורחבת הוא אחת הסיבות המרכזיות להדרדרותן של הדמוקרטיות המערביות בדור האחרון, הוא מגורמי השסעים החברתיים החמורים ביותר במדינת ישראל. כאשר מפרקים את סולמות הערכים, את המורשת ההיסטורית והתרבותית ואת סיבת-הקיום הבסיסית של מדינת-הלאום, מגיעים קרוב מאוד לאנרכיה.
המנגנונים הטכניים של דמוקרטיה אינסטרומנטאלית, אינם בהכרח הנימוק הטוב ביותר לרואת במדינת-לאום יסוד ובסיס לעיצוב החיים הפרטיים. גישות אלה, הרבה יותר מ"הכיבוש", הרסניות לחברה, לסולידריות החברתית, לאחריות ההדדית ולשותפות האינטרסים, שבעדיהם אין סיבה להיות יחד. שטרנהל הוא עוד דינוזאור של השמאל המתפוגג שאינו מצליח להפנים שהשמאל נכשל בעיצוב השקפת-עולם ותורת מוסר חלופיות לאלה שמציעה התרבות היהודית, ואין שום חוכמה או גדולה בזריקת העבר היהודי בתמורה ל"שום דבר" הפוסט מודרני החדש.
