אהוד ברק והבאג במבחן התוצאה

שר הביטחון אהוד ברק נשא (יום ג', 26.1.10) דברים בכינוס של המרכז הישראלי למנהל ברמת גן. במהלך סקירת האיומים השונים על ישראל, ציין כי "אי הצבת גבול ברור בינינו לבין הפלשתינים הוא האיום הכי חמור על מדינת ישראל, ולא הפצצה האירנית או שום איום אחר". ברק רצה כנראה להדגיש עד כמה חשוב שתקום מדינה פלשתינית ולצורך כך גימד את האיום האירני. טעות טקטית חמורה בניסיון להשיג יעד אסטרטגי. בדומה לפרה מניבה (באלף אלפי הבדלות) הבועטת בדלי החלב. לומר שהפצצה האירנית איננה איום חמור על ישראל, וזאת בעיצומו של מאמץ ישראלי ועולמי לעצור את פרויקט הגרעין האירני, זו אינה איוולת נקודתית - זהו נזק מהותי לעניין קריטי ביותר. אם שר הביטחון של ישראל סבור שהגרעין האירני אינו מסוכן, מדוע יש לצפות מהקהילה הבינלאומית לפעול נגדו? האם ההיגיון הזה אינו מהווה מרכיב בחשיבה של שר הביטחון? כנראה שלא. גם אמירתו הידועה במהלך ראיון אחר שהעניק כראש ממשלה לגדעון לוי (בתקופה שבה השתולל טרור מתאבדים בבתי הקפה ובאוטובוסים), כי אם הוא היה נער פלשתיני היה מצטרף לארגון טרור, הינה סימפטום של הבאג הברקי הזה. ברק לא מבין את הבעייתיות המוסרית והתוצאתית של ההצהרה הזו. בשני המקרים מספק ברק תחמושת לאויבינו ולתומכים בהם. מדובר בדפוס חשיבה חוזר ולא בפליטות פה. משהו שלא עובד בהלכי חשיבה וההיקש של האיש הזה, שנמצא במרכז קבלת החלטות גורליות וב"מבחן התוצאה" גורם לנזק רב. איש אינו מושלם, אך יש חסרונות שאינם בעיה פרטית של אדם כזה או אחר. הצהרותיו ומהלכיו של אהוד ברק משפיעים על חיינו ועתידנו, ואין לפתור תקלות כאלו במשיכת כתף אדישה. ברק לא השתנה. איש אינו משתנה מהותית. גם לא ביבי. ברק הוא ברק והבוחר הישראלי עלה על כך ומגיב בהתאם. הבעיה היא שאין הרבה מה לעשות עם התובנה הזאת. המערכת הפוליטית, היעדר מנהיגות אמיתית ושיטת הממשל אינם מאפשרים לטפל בליקויים מסוג זה בזמן אמיתי, או לפחות בזמן סביר, וכל מה שאפשר לעשות נותר בתחום מיזעור הנזקים.