שנתיים למשבר הקורונה. מרכז אדוה מפרסם סקירה שנתית שכותרתה "מגפת אי-השוויון נמשכת". הסקירה מעלה תמונה של חברה שקצוותיה מכים שורשים עמוקים והולכים ומתרחקים זה מזה: קצה עליון הנהנה מעושר פיננסי, היי-טקיסטי ונדל"ני וממדיניות מיסוי נוחה; וקצה תחתון אשר כבר בשלב מוקדם של החיים מוצא עצמו במסלול שבו נחסם הסיכוי לשדרוג רמת החיים ולשיפור רמות ההכנסה והעושר. העשירים התעשרו, אך רבים לא נהנו מכך מגפת הקורונה גרמה להאטה בפעילות הכלכלית, לסגירתם של עסקים ולאבטלה נרחבת. בו בזמן, הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור דווקא גדלו. בשנת 2019, השנה שקדמה למגפת הקורונה, סך הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור עמד על 4,061 מיליארד שקל - הסכום הגבוה אי-פעם עד אז. מספר זה ייצג קפיצה של 10.3% ביחס לשנת 2018. והנה ב-2020, השנה הראשונה למגפה, המשיכו הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור לגדול - ב-8.5% - והגיעו לכדי 4,406 מיליארד שקל. הגידול לא נבע מכך שבעלי נכסים פיננסיים האריכו את יום העבודה שלהם ב-8.5%, אלא בעיקר מכך שהמשבר הכלכלי גרם לפרטים ולמוסדות להשקיע את כספיהם בשוק ההון ולא בפעילות כלכלית ממשית - למשל, בציוד, במכונות או במבנים תעשייתיים. בפועל, מרבית הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור מוחזקים בידי העשירונים העליונים, ובעיקר המאונים העליונים. אומנם למרבית הציבור יש נכסים פיננסיים - קרן פנסיה, קופת גמל, חשבון חסכון וכיו"ב, אולם חלקם של בעלי הון ובכירי המשק העסקי בסך הנכסים הפיננסיים גדול במיוחד. האם אפשר שהגידול בנכסים הפיננסיים שהתרחש בזמן מגפת הקורונה יעזור לכולנו ולא רק לקומץ? במרכז אדוה אומרים כי ההתעשרות של עשירי ישראל עשויה הייתה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו המיסים אותם משלמים העשירים בקצב דומה לזה של העושר שלהם ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים. אלא שבעוד שהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו בין 2015 ל-2020 ב-31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי גדלו רק ב-14.5%. כמובן שהעשירים משלמים חלק גדול מן המיסים, ובעיקר ממס ההכנסה שהוא פרוגרסיבי - גובה המס עולה עם גובה ההכנסה. אלא שרמת המיסוי בישראל כאחוז מהתוצר היא מן הנמוכות מקרב מדינות מערב ומרכז אירופה החברות בארגון ה-OECD, במדינות אלו שיעור המס כאחוז מהתוצר נע סביב 45-40 אחוז מהתמ"ג לעומת 29.7% בישראל. לא זו בלבד, בישראל אין מס עושר ואין מס ירושה.