ברכבת, במשרד, בבתי-הקפה, בבסיסי צה"ל
"דגן תמיד היה מהרעים", קוראת הבוקר כותרת תמוהה המופיעה בתחתית הכפולה הפותחת של
ידיעות אחרונות. כותרת המשנה של הידיעה חושפת טפח אך מכסה טפחיים: "השרים סירבו להתייחס לחיסול בדובאי - אבל לא הפסיקו לגדף את ראש המוסד". איתמר אייכנר מדווח כי "רוח ביקורתית במיוחד נחה אתמול על השרים בישיבת הממשלה", ומצטט באריכות הסתייגויות והערות שליליות שהשמיעו אתמול השרים ביחס לראש המוסד. בתצלום [אלכס קולומויסקי] המלווה את הידיעה החידתית נראה ראש הממשלה עוקר עץ.
התיאור שלעיל בדוי, כמובן. הוא נשען על ידיעה הפוכה בתכלית, שפורסמה בידיעות אחרונות לפני כשבועיים, כשהחיסול של מחמוד אל-מבחוח עדיין נחשב הצלחה מסחררת. הבוקר, לאחר ההלם הראשוני מחשיפת משטרת דובאי את פרטי החיסול והזהויות המזויפות של מבצעיו, עדיין לא מתפרסמת ידיעה ילדותית שכל תפקידה לרמוז כי ראשי הזרוע המבצעת דורשים לגבות את מחיר הכישלון ממי שקצר אך לאחרונה את התשבחות, אך טון הסיקור עבר שינוי ניכר. במהלך אופייני לעיתונות המונית, מי שאך אתמול הוכתר למלך, מתעורר הבוקר לגלות שאינו אלא כישלון אומלל. הגבורה נעשתה למבוכה.
היפוך היוצרות מגיע לשיא קומי בכתבה מאת כרמית ספיר-ויץ המתפרסמת הבוקר במוסף "המגזין" של
מעריב. ספיר-ויץ ריאיינה כמה סופרי מתח ישראלים והתעניינה לדעתם על האיכות הסיפורית של מבצע חיסול אל-מבחוח. הדעה הכללית של הסופרים שלילית. החריף מכל בביקורתו, הסופר רם אורן, פוסק כי "זה לא סיפור מתח טוב". לדעת אורן, "מדובר בסיפור סופר-שגרתי. אין בו שום נקודת אחיזה שיכולה להפוך אותו למתח מעניין". הוא טוען עוד כי "אילו הייתה פה תפנית לא צפויה, כמו למשל קורבן שהוא איש מוסד בעצמו שסומן כקורבן בגלל מאבקי כוח במוסד, ניחא [...] כשקראתי את זה מצאתי את עצמי מפהק ושואל: 'נו, מה חדש?' [...] נעלבתי כשקראתי כמה שגרתי זה היה. הם הרגו את הבנאדם הנכון, אבל בפעולה הכי בנאלית שיכולה להיות. אין פה פיתוי, או טריק מיוחד או מלוכלך [...] במקרה של דובאי - אפילו אני הייתי יכול לעשות את זה".
הזלזול המוחלט של אורן במחסלי מבחוח נוגע לפן העלילתי של החיסול. כמה מהפרשנים בעיתונים מרשים לעצמם להביע ביקורות על הפן המבצעי שלו, על תפקוד המוסד הישראלי לחיסולים בינלאומיים והעומד בראשו.
בן כספית מגדיר במעריב את החיסול כ"הצלחה מבצעית טקטית, כישלון אסטרטגי".
אמיר אורן, פרשן הארץ, בוטה יותר ובסיומו של
טור פתלתל מגיע למסקנה הנחרצת כי "נחוצה החלטה מהירה על סיום תפקידו של דגן".
רונן ברגמן ו
יוסי מלמן סלחנים יותר. ברגמן כותב בידיעות אחרונות כי הקביעה אם המבצע הוא הצלחה או כישלון תלויה בשאלה "אם שירות הביון ששלח את חוליית המתנקשים [...] הגיע למסקנה שחיסולו של מחמוד מבחוח כדאי גם אם פירוש הדבר שזהותם של הסוכנים תיחשף לאחר מעשה". "בסופו של יום", מוסיף ברגמן, "חשוב לזכור כי הפעולה הוכתרה בהצלחה. מבחוח מת וכל השותפים למבצע עזבו את דובאי בשלום".
מלמן מסביר בהארץ כי "מעט החשדות המכוונים לכאורה את אלומת האור לעבר ישראל הם עדיין זניחים, ואם לא תימצא ראיה חדשה או דרמטית שתשנה את התמונה, אפשר להניח כי ישראל תיחלץ גם מהמבצע הזה ללא פגע והמוסד ימשיך ליהנות מהדימוי של ארגון נחוש, כמעט כל יכול, שאינו נרתע מלפעול נגד אויביו".
לצד טורי הפרשנות הרציניים, מודפסים הבוקר כמעט בכל העיתונים טורים הומוריסטיים או הומוריסטיים למחצה. ברוך רון, סגן עורך "
ישראל היום", כותב בעיתון טור תחת הכותרת "
מזל שלא לקחו את השם שלי" ובו הוא מודה כי "לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי במקום פול ג'ון קילי", אחד האזרחים שזהותו נגנבה לצורך מבצע החיסול.
כתב החינוך של הארץ, אור קשתי, כותב
טור קצר על החיים כאדם הדומה לאחד המרגלים (לקשתי קרחת ומשקפיים): "בין דוכן העגבניות לזה של החצילים אתמול בסופר השכונתי, בדיוק כאשר סיימתי לקנח את אפי ברעש גדול ולקלל את האלרגיה שתקפה אותי בימים האחרונים, ניגשה אלי אשה מבוגרת וטפחה על שכמי. 'כל הכבוד', היא אמרה, 'הראיתם לערבים האלה'. הינהנתי בהסכמה ומיהרתי להצניע את הטישו. בכל זאת, המעמד החדש שלי כסוכן מוסד מחייב התנהגות מכובדת".
בידיעות אחרונות מתפרסם טור תלוש עוד יותר, מאת עדי פורת, המתארת את שגרת יומה המדומה כמרגל ישראלי ("מילא אילו יכולתי לומר מה אני ועשה ולזכות בקצת הילת מסתורין. אבל כמובן בשביל הסביבה אני פקיד בנק"). הטור נועד, כך נראה, להעביר בנעימים את זמנם של הקוראים שזה עתה סיימו לקרוא את הידיעה המבודחת שמתפרסמת לצדו ומעוניינים להמשיך עוד קצת בבילוי מבדר לפני שהם הופכים את הדף ונתקלים בדיווח צווחני על עניינים רציניים יותר.
הידיעה שלצד הטור, מאת ראובן וייס, מוקדשת ל"משחק ניחושים" שכבש אתמול את ישראל. "מדינה קטנה: ברכבת, במשרד, בבתי-הקפה, בבסיסי צה"ל - כולם ניסו לזהות אתמול את הסוכנים החשאיים מדובאי. לרגע נראה היה שאימצנו לעצמנו ספורט לאומי חדש", כותב וייס, ובהמשך רשימתו מצטט אזרחים שמשוכנעים שהם מכירים את הסוכנים ("ברחובות ניתן היה להבחין בקוראים שמצמידים את עמודי העיתונים לעיניהם בניסיון לזהות את תמונות הפספורט המטושטשות"). בעל בית-קפה אומר לווייס כי "זו הייתה שיחת היום. לישראלים תמיד יש מה להגיד". אכן, לישראלים תמיד יש מה להגיד, אבל אין להסיק מכך שלעיתונאים תמיד יש החובה לצטט את דברי הישראלים ולהביאם לידיעת כלל הציבור.