סינדרום אוסלו (א')

ההסבר נעוץ, בראש ובראשונה, בפסיכולוגיה של אוכלוסיות הנתונות במצור מתמשך. בקרב קהילות מיעוט שסביבת הרוב דוחקת לשוליים, מכפישה ותוקפת, כמו-גם בקרב אוכלוסייתן של מדינות קטנות הנתונות במצור מתמשך, יש כמעט תמיד חלקים המאמצים את תוכן ההאשמות שמטיחים בהם אויביהם - יהיו האשמות אלו מעוותות ואבסורדיות כאשר יהיו. הם מאמצים את ההאשמות מתוך תקווה, שאם יצייתו לדרישות המובלעות בהן ויתקנו את דרכם - יונח להם. ברמת הפרט, הפרדיגמה היא הפסיכולוגיה של הילד המוכה, הסובל מהתעללות מתמדת. בדרך-כלל המתעללים הם הוריהם של הילדים. ילדים כאלה, כמעט תמיד, מאשימים את עצמם במצבם. הם אומרים לעצמם, "נוהגים בי כך מפני שאני רע, ואם אהיה טוב - ינהגו בי אחרת". התופעה ידועה היטב בעולם הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, ובדרך כלל מייחסים אותה לתמימותם של הילדים. לפי הסבר זה, המתעללים אומרים לקורבנותיהם הצעירים, שההתעללות היא עונש על היותם "רעים", והילדים, בתמימותם, מקבלים זאת ללא עוררין. אלא שילדים אינם תמימים כל-כך. ילדו האומלל של אב אלכוהוליסט, או של אם הלוקה בדיכאון כרוני, מכונסת בעצמה ומגיבה בעצבנות, יודע שנוהגים בו שלא כראוי. ובכל זאת, ילדים כאלו בוחרים כמעט תמיד להדחיק ידיעה זו ולהאמין, שאם ישנו את התנהגותם, אם יהיו ילדים למופת ויגלו רגישות רבה יותר לצרכים ולרצונות של הוריהם - ישנו בכך גם את התנהגותם של הוריהם ויזכו בחיים נעימים יותר. כדי להבין את המניע להונאה עצמית זו, חשבו נא על הבחירה העומדת בפני הילד. הוא יכול להכיר בחוסר האונים שלו ובחוסר התוחלת שבמצבו; והוא יכול, לחילופין, להונות את עצמו, להאשים את עצמו בהיותו קורבן, לראות את עצמו כ"רע" - ועל-ידי כך גם לטפח תקווה, שירווח לו אם ישנה את דרכיו. כמעט כל ילד יבחר שלא להישאר ללא תקווה, למרות המחיר הכרוך בכך. כך עושים גם המבוגרים. זו גם בחירתם של חלקים באוכלוסיות הנתונות במצור מתמשך. הם מתפתים להישאב אל הפנטזיה, שאם בני עמם יפעלו כפי שמצפה מהם האויב, המתקפה תחדל. מתוך כך הם מאמצים את ההאשמות העיקריות שהאויב תולה בהם ובבני עמם, ודוחפים לתיקונים ברוח אותן האשמות. ייסורי המלחמה, לצד פנטזיות ההפוגה המנותקות מהמציאות, יוצרים שתי תופעות: השחרה עצמית - קרי הנטייה להאשמה עצמית במצב, וגרנדיוזיות - כלומר הנטייה להאמין, שבידיך הכוח לשנות את התנהגותו של התוקפן. בקורותיו של עם ישראל בגולה נרשמו מקרים רבים, שחלקים בקהילה אימצו את טענותיה של הסביבה הגויית התוקפנית והאמינו, שביקורת עצמית ותיקון עצמי ברוח טענות אלו ישפרו את המצב. התופעה הייתה כה נפוצה בקרב היהודים, שהיו שראו בה פתולוגיה יהודית אופיינית: שנאה עצמית יהודית ייחודית. אולם, שוב, פתולוגיה כגון זו אפשר למצוא כמעט בכל חברה הנתונה למתקפה מתמדת. כך למשל הבחין אלכסיס דה-טוקוויל, בספרו הדמוקרטיה באמריקה (1835), בהשלכות פסיכולוגיות דומות, שהֵסֵב לשחורים בארה"ב יחסם של הלבנים בה אליהם, ובפרט כמובן העבדות: "הכושי עושה אלף מאמצי סרק להתקבל בחברה הבוחלת בו; הוא מסתגל לטעמיהם של מדכאיו, מאמץ לו את דעותיהם, ומקווה שבחקותו אותם ייעשה חלק מן הציבור שלהם. לאחר ששמע משחר ילדותו שגזעו נחות הוא מטבע בריאתו מזה של הלבנים, הוא מקבל את הסברה הזו ובוש בטבעו שלו. בכל תו מתווי פניו הוא מגלה סימן לעבדות, ולו יכול היה, כי אז ברצון היה נפטר מכל מה שעושה אותו מה שהינו". (כרך א, ע' 336), התמדתה של תופעה זו אצל היהודים ותפוצתה הרבה בקרבם הן רק ביטוי להיסטוריה חסרת התקדים של היהודים, כעם הנתון במתקפה ובמצור מאות שנים כה רבות. התופעה של אימוץ האשמותיה של הקבוצה התוקפנית בידי חלק מהקבוצה המותקפת מחלישה את זו האחרונה ואף מסכנת אותה. היא מחלישה, משום שהיא גורמת לאנשים לראות את עצמם ואת קהילתם שלהם כפגומה וראויה לגינוי. והיא מסוכנת במקרים שהיא מסיטה את מבטיהם של היחיד ושל הקהילה מהסכנות האמיתיות מבחוץ ומהצורך לנקוט אמצעי הגנה, ומכוונת אותם במקום זאת אל הצורך בתיקון עצמי.

בתהליך אוסלו הלכה ישראל בנתיב, שסללה זה מכבר תנועת השלום הישראלית. זהו נתיב שאימץ את ההאשמות שהטיחו בישראל אויביה, כי האחריות לתוקפנות הערבית מוטלת עליה. תנועת השלום טענה, שסירובה של ישראל להכיר בעוול שגרמה ולהסכים לתיקונים ולוויתורים, הוא שהנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי. ובפרט: ששליטתה של ישראל ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, השטחים שתפסה במלחמת ששת הימים ב-1967, היא המכשול העיקרי לשלום. הוגי אוסלו האמינו, כי ישראל תזכה בשלום אם תמסור שטחים אלו, רובם ואף כולם, לידי אש"ף. ישראל הוסיפה לצעוד בנתיב אוסלו, אף שראשי אש"ף המשיכו להצהיר באוזני בני עמם, שהם לא הרפו מכוונתם להשמיד את ישראל, וניהלו, כקֶדם, מסע טרור נגדה. כך, למשל, בערב שלפני טקס השלום המפורסם על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993 הופיע יאסר ערפאת בטלוויזיה הירדנית והודיע לפלשתינים ולעולם הערבי כולו, שעליהם להבין את אוסלו במונחיה של החלטת המועצה הלאומית הפלשתינית מ-1974 - הידועה כ"תוכנית השלבים". לפי תוכנית זו, יקבל אש"ף לידיו בדרכי משא-ומתן כל פיסת קרקע שיוכל, וישתמש בה כבסיס למימוש המטרה הסופית - השמדת ישראל. ערפאת חזר ואמר זאת באוזני קהלים ערביים לפחות תריסר פעמים בחודש שלאחר חתימת הסכמי אוסלו א', ועוד פעמים רבות לאחר מכן. ערפאת וחבריו גם הוסיפו, מעשה שגרה, לקרוא למלחמת ג'יהאד נגד ישראל, והשוו את הסכמי אוסלו להסכם חודייביה - ההסכם שמוחמד חתם בשנת 628 על-מנת להפר אותה שנתיים לאחר מכן, כשצבאו צבר די כוח להביס את שותפיו להסכם. הגעתו של ערפאת לשטחים ביולי 1994, והקמתה של הרשות הפלשתינית על מוסדות החינוך והתקשורת שלה, אפשרו לו לקדם נושאים אלו בתוכנית הלימודים ובתקשורת. הילדים הפלשתינים החלו ללמוד בבתי הספר שכל "פלשתין", מהים ועד הירדן, שייכת להם והיא אדמת קודש איסלאמית; שליהודים אין כל קשר היסטורי לארץ או זכות משפטית עליה, ואין הם אלא פולשים אכזריים; ושמסירות נפש למען חורבן-ישראל אינה רק זכות, אלא גם חובה. מסרים אלה הועברו גם בערוצי השידור של הרשות, ביניהם בטלוויזיה הפלשתינית ובתוכניות הילדים שלה. כיצד הגיבה ממשלת ישראל להסתה? היא לא עמדה על כך שערפאת יקיים אותם סעיפים בהסכם אוסלו, שבהם התחייבו הפלשתינים במפורש לעצור את ההסתה, להכיר בישראל ובלגיטימיות של קיומה, וליישב כל ויכוח בדרכי שלום. ממשלת העבודה-מרצ התעלמה בעקביות מן האינדוקטרינציה האנטי-ישראלית שמנהלת הרשות. התקשורת הישראלית, שברובה המכריע נטתה לשמאל ותמכה בלהט בהסכמי אוסלו, נתנה ידה לַהשתקה. היא הצניעה ידיעות על נאומי השטנה של ערפאת ועל החינוך לשנאה בבתי הספר של הרשות הפלשתינית ובכלי התקשורת שלה. בהיעדר טיפול בנושא בתקשורת הזרם המרכזי בישראל, נטלו על עצמם את העיסוק בו ערוצי תקשורת אלטרנטיביים, מחתרתיים למחצה (דוגמאות בולטות לכך הן מכוני המחקר ממר"י, מבט לתקשורת הפלשתינית ואימר"א). כלפי הטרור הפלשתיני שרר דפוס התנהגות דומה. במהלך 22 החודשים שעברו מיום הגעתו של ערפאת ליהודה שומרון ועזה ביולי 1994 עד לנפילתה של ממשלת העבודה-מרצ בבחירות שנערכו במאי 1996 נרצחו יותר מ-150 בני אדם בפיגועי טרור שכוונו נגד ישראל. בשום תקופה מקבילה באורכה בתולדות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד אז, לא הגיע מספר קורבנות הטרור לממדים כאלה. בכל מהלך 26 השנים שמכניסת ישראל לשטחים במלחמת ששת הימים ועד הסכמי אוסלו נהרגו כ-400 יהודים בפיגועי טרור פלשתינים. באותן שנתיים רוויות פיגועים מקיץ 1994 עד אביב 1996, כשדעת הקהל סערה, נהגה הממשלה מפעם לפעם להכריז, כי על הרשות הפלשתינית למלא את התחייבויותיה בעניין הפסקת הטרור ולפעול לפירוק תשתיות הארגון, הגיוס, החימוש והאימון של חמאס ושל הג'יהאד האיסלאמי. אלא שהממשלה מעולם לא התנתה בכך את המשך הוויתורים הישראלים לפלשתינים. היא גם נמנעה מלשתף את הציבור במה שידעה, על המעורבות העקיפה ואף הישירה של ערפאת בפעילות הטרור ובדברי השבח התכופים שלו למחבלים. במקום זאת צעדה הממשלה בנתיב של ותרנות מתמדת, שהוביל אותה לחתימת הסכמי אוסלו ב' בסתיו 1995. מתנגדי אוסלו, שסברו כי ההסכמים מובילים לאסון ידוע מראש, נקטו פעולות מחאה, אולם לבד מפעולות אלו, לא התנהל בשנים ההן בזירה הציבורית הישראלית כמעט שום דיון רציני על השלכות ההסכם. הדיון הציבורי בישראל פסח על השאלה בדבר מאזן הסיכויים והסיכונים של הסכמי אוסלו, ולא נגע לא באיומים שעלול אוסלו להציב על ישראל ולא בדרכים להתמודד איתם. כך למשל, בעוד הדעה הרווחת בממשלה הייתה קרובה לעמדתה המסורתית של "שלום עכשיו", שישראל יכולה לחזור ללא חשש לגבולות הקו הירוק, שרים אחדים, שתמכו אף הם בהסכמים, עדיין האמינו שביטחון ישראל מחייב את המשך החזקתם של כמה אזורים אסטרטגיים בַּשטחים. אולם חילוקי דעות אלו, ששררו בתוך מחנה תומכי אוסלו, לא זכו לביטוי בדיון ציבורי של ממש. בוטה אף יותר הייתה התעלמותם של הממשלה, של כלי התקשורת ושל הדיון הציבורי בישראל מכך, שגם אם שאיפת השלום של ערפאת כנה, אין הוא השחקן היחיד במגרש הערבי. מה יהיה אם לאחר כל ויתוריה של ישראל יודח ערפאת בהפיכה? או פשוט, לאחר שילך בדרך כל בשר, יורשיו בשלטון יהיו עוינים לישראל? וגם אם הרשות הפלשתינית תקיים שלום, כיצד תגן ישראל על עצמה, בלי יהודה, שומרון ורצועת עזה, במקרה של מתקפה מצד מדינות ערביות? שאלות אלו כמעט לא עלו. תומכי ההסכמים לא דנו בכובד ראש מאילו אזורים יכולה ישראל לסגת בלי לערער את יכולתה להתגונן. הם לא עסקו בשאלות כמו שימוש עתידי אפשרי של הפלשתינים בטרור כנשק פוליטי. השאלות הלוגיסטיות הכרוכות ביצירת קו גבול ארוך ובוויתור על האפשרויות לסיכול ולתגובה צבאית - לא לובנו. חסַר גם דיון על התוצאות האסטרטגיות של אובדן היכולת של איסוף המודיעין בשטחים, של הגבלת חופש התנועה הישראלי בעקבות הוויתורים הטריטוריאליים ושל חשיפת מרכזי האוכלוסיה בישראל לטרור ולמתקפות נוספות. העובדה שבכל אלו לא התקיים דיון פתוח ורציני מלמדת כמה עמוק חדרה אל חוגי הממשלה תפיסת העולם של תנועות השלום, שביסוד הסכסוך הערבי-ישראלי עומד סבלם של הערבים, ושהסכסוך עשוי לפיכך להיפתר, אם ישראל תשנה את מדיניותה. ההנחה הייתה, שברגע שישראל תתקן את דרכיה ותערוך ויתורים מספקים, יחל עידן של שלום ושל רצון טוב, שבו שאלות ביטחוניות כגון אלו שהזכרנו תהיינה חסרות משמעות. למהלך ההרס העצמי הזה הוצעו הסברים מגוונים מפי אישים, שאימצו תחילה את דרך אוסלו ואף פעלו לקידומה. חבר הכנסת לשעבר, נסים זווילי, שהיה בימי ממשלת רבין חבר ועדת החוץ והביטחון, התבטא ב-2002 כך: "אני זוכר את עצמי נואם בצרפת ואומר שצריך להבין את השפה הכפולה של ערפאת. זו הייתה התיזה שלנו שהוכחה כמופרכת מיסודה. כל מילה שערפאת אמר הוא התכוון לה, ואנחנו היינו תמימים וחשבנו שהוא עושה את זה כדי להתגבר על ההתנגדות להסכם בקרב הציבור שלו" (חנה קים, "דבר השגריר", הארץ, (26.7.2002). אלא ש"תמימות" היא הסבר חלקי מאוד למערכת הרמייה העצמית, שעמדה בתשתית הליכתה של ישראל לאוסלו. פובליציסט הארץ, ארי שביט, כתב ב-1997 על המהלך שהתבשל באליטה הפוליטית הישראלית ואוּמץ בהתלהבות על-ידי האינטליגנציה הישראלית רובה ככולה, ובכלל זה על-ידי שביט עצמו: "בראשית שנות התשעים ... אנחנו, הישראלים הנאורים, נתקפנו בשיגעון משיחי ... לפתע פתאום נדמה היה לנו שהשינויים הגלובליים הגדולים של סוף המילניום מאותתים לנו שהקץ קרוב. קץ ההיסטוריה, קץ המלחמות, קץ הסכסוך. קץ המזרח התיכון כמות שהוא. ואנחנו, כמו כל תנועה משיחית אחרת, החלטנו לדחוק את הקץ... שגינו באשליות. שקענו במצב קולקטיבי של גילופין משיחיים" ("אויב חצי העם", מתוך המסה "שנאת נתניהו", מוסף הארץ, 26.12.1997). אומנם שביט מעניק שם לדרך החשיבה של ימי אוסלו: "משיחיות" - אך גם בכך אין עדיין משום הסבר.

עם זאת, לקהילות יש מידה מסוימת של עמידות בפני השחיקה שגורמים החיים במתקפה מתמדת. חומת המגן העיקרית שלהן היא מוסדות קהילתיים - כאלו שיש בכוחם להיות הציר המרכזי בחיי הקהילות, שעליו סומכים ובו מאמינים, ולשאת מסר שיאזן את מסריה של הסביבה החיצונית. זהו מסר שיזכיר לבני הקהילה שהם מותקפים שלא בצדק, שהם-הם ההגונים והצודקים, שתוקפיהם הם אנשי עוול צרי מוחין, ושבכוחה של הקהילה להתנגד לתוקפיה, לשמור על קיומה ואף להכשיר לעצמה עתיד טוב יותר. במונחים של פרדיגמת הילד הקורבן להתעללות, המקבילה למוסדות אלה תהיה מבוגר אחר הנוכח בחייו של הילד, אולי סבא, ומספק לילד נקודת מבט אחרת: הוא מעביר אליו מסר שהוא אינו "רע", שנעשה לו עוול, שהאשמה מוטלת על תוקפיו ולא עליו, שהוא זכאי לחיים טובים יותר, ושיום אחד הוא עוד ייחלץ ממצבו ויזכה לעתיד אחר. תמיכה כגון זו אומנם אינה מצילה את הילד מהמשך ההתעללות, אך יש בידה להגן עליו מפני השלכותיה הנפשיות החמורות. אולי בזכותה הוא לא יגלוש למסלול השכיח של האשמה עצמית ושל ניסיון לפייס את המתעללים בו באמצעות תיקון עצמי - מסלול שלעתים קרובות מדי נמשך אל תוך גיל הבגרות וחורץ את דינו של הילד לחיים של השפלה עצמית, תסכול ואומללות. מוסדות הקהילה בעולם היהודי נחלשו מאוד במהלך מאתיים השנים האחרונות, כתוצאה מהשינויים הפוליטיים שהתלוו למודרנה ולהיווצרות מדינות הלאום. ההיחלשות הותירה את היהודים פגיעים מאי-פעם לשחיקה הפסיכולוגית המתלווה לחיים תחת מתקפה מתמדת. ואכן, השחיקה אכלה בעולם היהודי בכל פה. מקס נורדאו, סופר ורופא יהודי-אוסטרי וממנהיגיה הראשונים של הציונות, העיר בשנת 1896 כי "ניצחונה הגדול של האנטישמיות טמון בהצלחתה לגרום ליהודים לראות את עצמם בעיניים אנטישמיות". בעשורים הראשונים של המאה ה-20 נכתבה, בין השאר בידי פסיכולוגים ופסיכואנליטיקנים, ספרות ענפה, שניסתה להסביר את מה שנתפס כפתולוגיה יהודית ייחודית של הכחשה עצמית והרס עצמי. הנטייה השכיחה שם הייתה לייחס פתולוגיה זו לתלאות החיים היהודיים בגלות בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (סנדר גילמן סוקר כתבים אלו בספרו "שנאה עצמית יהודית": Sander L. Gilman, Jewish Self-Hatred, Johns Hopkins, Baltimore, 1986). אלא שדפוס חשיבה גלותי זה לא התפוגג במדינת היהודים העצמאית. מצב המלחמה המתמיד שבו שרויה ישראל הוביל ישראלים רבים לאמץ את דרך ההתמודדות האשלייתית, שאפיינה שנים קודם לכן את תגובתם של יהודים בגולה, יחידים ומוסדות כאחד, להתעללות המתמדת שחוו מצד החברה האירופית. העולים לארץ ישראל, ולאחר מכן למדינת ישראל, הביאו עמם אליה את צורת ההסתכלות שלמדו בגולה. גם אם האמינו, שכאזרחים במדינה יהודית יהיו פטורים מהרדיפות שאפיינו את חייהם בגולה, היו בהם שהוסיפו לחנך לדפוסי החשיבה וההתנהגות שתאמו את המציאות הישנה. הם עשו זאת לא רק כהורים, אלא גם כמורים, כעיתונאים וכסופרים. בחברה הישראלית, המתמודדת עם מציאות של מתקפה ערבית מתמדת, נמצאו להם מאזינים רבים. בפרק הבא תידון האשמה והאשמה עצמית בראשית העת החדשה.