פעם אחר פעם חוזרת על עצמה התופעה המקוממת והמתסכלת, שבה עברייני מין סידרתיים יוצאים נשכרים מכך שאין מעמידים אותם לדין פלילי על עבירות מין שהתיישנו.
קשה למצוא צידוק ענייני ממשי לניתוק השרשרת של עבירות המין של העבריין הסידרתי וחלוקתן לעבירות שכביכול התיישנו ולכאלה שטרם התיישנו.
אבל יותר מכך וזה העניין כאן:
גם מבחינה משפטית, ובראי הרציונל המונח בבסיס דיני ההתיישנות, אין מקום לקטוע את השרשרת הזו, ואין להבחין בין עבירות סידרתיות על-פי מועד התרחשותן.
בג"צ עצמו, כבר לפני יותר מעשור, בפסק דין מנחה לסוגיית ההתיישנות (בג"צ - 6972/96), מצטט בהקשר זה את פרופ' פלר בספרו "יסודות בדיני עונשין", וכך הוא אומר:
"חלוף הזמן בלא שהעושה חזר לסורו - וזה צריך להיות, כמובן, תנאי להתיישנות - אף ללא טיפול עונשי, מהווה סימן שמימוש האחריות הפלילית התייתר והאחריות עצמה טעונה מחילה".
עינינו הרואות: התנאי הברור להתיישנות הוא שהעבריין לא חזר לסורו.
ולענייננו, התנאי להתיישנות הוא שאין המדובר בעבריין סידרתי.
ועבריין המין, כך מלמדת בעליל הכרוניקה הפלילית, אינו מסתפק במעשה עברייני חד-פעמי, אלא הוא עושה וחוזר ועושה - כך במשך שנים - עד שניתן למעשה לקבוע, שהסידרתיות היא חלק מהותי ובלתי נפרד של עבריינות המין.
המחסום השרירותי הזה של ההתיישנות מביא לא פעם למצבים שהם על גבול הגיחוך - שעה שקורבן של עבירת מין שהתיישנה מובאת אל דוכן העדים ומעידה בהתרגשות ובדמעות על אונס שביצע בה הנאשם, ועל כל זאת היא מעידה - לא כדי להרשיע את הנאשם באונס שביצע בה (שהרי העבירה שבוצעה כלפיה התיישנה), אלא כדי למסור לבית המשפט "עדות שיטה" במטרה לחזק עדויות אחרות של קורבנות שמעשי האונס שאותו נאשם מואשם בהם טרם התיישנו.
החיזיון הזה, שבו קורבן למעשה אונס כשרה להעיד על שיטתו של הנאשם באונס שביצע כלפיה, אך האשמתו והרשעתו באותו אונס נחסמת בשל התיישנות כביכול - החיזיון הזה מכרסם בתחושת הצדק הבסיסי ביותר.
בג"צ עצמו קובע באותו פסק דין כי: "אין מקום לראות בתקופות ההתיישנות הקבועות בחוק משום קביעה איכותית, אשר כל סטייה ממנה בדרך פרשנות תערער בהכרח את איזון האינטרסים הראוי בין השיקולים השונים".
בג"צ מאזכר בפסק דינו את טעמי ההתיישנות השונים, כגון שיכחה ומחילה וטעמים אחרים. אבל בג"צ קובע שמול טעמי ההתיישנות השונים עומדים ערכים אחרים, ובלשונו של בג"צ:
"מה עומד אל מול אלה? אל מול אלה עומד קורבן העבירה הנושא עימו את צלקת תוצאותיה כל ימי חייו ורואה ניכחו את העבריין חופשי לנפשו ופטור ממתן הדין על מעשיו; עומדת זכותה וחובתה של החברה להגן על עצמה ועל יחידיה מפני מעשים הפוגעים באורח חייהם, בביטחונם, בשלומם וברווחתם ומפני פגיעה במרקם העדין של התשתית הערכית והנורמטיבית ההכרחית לקיומה של חברה חופשית ונאורה; עומד הצורך להרתיע עבריינים בכוח ולהבהיר לכל כי שיני הזמן אינן נוגסות בנקל באפשרות להעמיד עבריינים לדין".
הדברים מדברים בעד עצמם.
בג"צ גם מצטט מפסק דין ישן של השופט זילברג שאומר כך:
"העניין הציבורי שיש לחברה במוסד ההתיישנות הוא... הצורך החיוני בשיכחת העבר. הציבור, כמוהו כפרט היחיד, אינו רוצה לחסות לעולם ועד בצל הזכרונות של עוונות ראשונים. רוצה הוא להשתחרר פעם מן הזכרון המעיק של החטא הקדמון".
אכן כך בדרך-כלל. אבל ברור ש"העניין הציבורי" המוזכר בדבריו של השופט זילברג מתייחס לעבירה שהתיישנה, ולא לשרשרת של עבירות מאותו סוג - שרשרת שזנבה אומנם נמצא בחיק העבר הרחוק, אבל ראשה מגיע אל העבר הקרוב מאד ואף אל ההווה ממש.
עבריין המין הסידרתי, הוא עצמו, אינו מניח לציבור "להשתחרר מן הזיכרון המעיק של החטא הקדמון", ואם כך - במה זכה אותו עבריין מין סידרתי שנניח חלק ממעשי עבריינותו מאחורי קיר של התיישנות?
