עם זאת, ל"שנאה-עצמית" כהסבר לתופעת האימוץ של טיעונים אנטי-יהודיים בידי יהודים יש מגבלות. ראשית, המושג צובע במברשת גסה מדי מגוון רחב של אופני תגובה יהודיים למתקפה המתמדת נגדם. חשבו נא על קהילה יהודית החיה תחת מתקפה כגון זו, ועל אותם פרטים בתוכה הנוטים לייחס חשיבות לאישומיה של החברה הסובבת, התוקפנית. כמה מהם ינסו להימלט מזהותם היהודית, להרחיק עצמם לחלוטין מקהילה שבעיניהם אכן לוקה בפגמים הכעורים ששונאיה מייחסים לה. הם עשויים להמיר את דתם לדת השלטת, ולשאוף להיות חברים מלאים בקבוצת הרוב. אחרים ימשיכו לחוש קשורים לקהילה היהודית, לעתים אפילו יהיו ממנהיגיה, ויקדישו עצמם לתיקון בני עמם על-פי דרישותיה של החברה הסובבת. שתי הקבוצות מפגינות "שנאה-עצמית", בכך שהן מקבלות את ההאשמות כלפי היהודים כאמת - אולם הן עושות זאת בדרכים שונות בתכלית, למען מטרות שונות מן היסוד, ואפשר לשער שגם ההשלכות של מעשיהם על קהילת המוצא שלהם לא תהיינה דומות.
המושג "שנאה-עצמית" סובל מליקוי נוסף, אולי קשה יותר: השנאה שהוא מתאר אינה ממש "עצמית", שכן יהודים התופסים את הבדיות האנטי-יהודיות כאמת סבורים בדרך-כלל שהן נכונות לגבי יהודים אחרים - ואילו לגביהם עצמם הן נכונות במידה פחותה, או אינן נכונות כלל. תגובתם לשנאת היהודים מצד החברה הסובבת מתבטאת יותר כשנאת יהודים אחרים מאשר כ"שנאה-עצמית".
כך, למשל, באירופה של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים האשימו רבים מיהודי גרמניה את יהודי מזרח אירופה כמקור לשנאת היהודים, וסברו שאליהם מתכוונים האנטישמים. תפיסה דומה רווחה בין יהודים חילונים כלפי יהודים אורתודוכסים, ובין יהודים סוציאליסטים כלפי הבורגנות היהודית. על דברי מקס נורדאו שיהודים החלו לראות עצמם בעיניים אנטישמיות אפשר להוסיף ולומר, שהם נטו אף יותר לראות כך יהודים אחרים - בפרט יהודים מהעֵבֶר האחר של השסעים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים. משום כך, עם השנים העדיפו כמה מאלו שכתבו על הנושא את המונח "אנטישמיות יהודית" על פני הקטגוריה המוקדמת יותר "שנאה-עצמית יהודית".
היהודים שהסתכלו על יהודים אחרים ב"עיניים אנטישמיות" לא רק דקלמו את המלל המתחסד ששמעו מבחוץ, אלא בדרך-כלל גם שפטו יהודים אחרים על-פי סטנדרט כפול. איש מדעי המדינה וולטר ליפּמן, נצר למשפחה יהודית-גרמנית עשירה ואולי הפרשן הפוליטי המשפיע ביותר בארה"ב בין שתי מלחמות העולם, מִחזר בכתיבתו ללא הרף האשמות אנטי-יהודיות נפוצות והאשים את היהודים בַּשנאה המוטחת בהם. רונלד סטיל, בביוגרפיה עטורת השבחים שכתב על ליפמן, מספר על מאמר מסוג זה שפרסם ליפמן ב-1922, ומעיר: "הגסות, האכזריות אפילו, של התקפתו של ליפמן על בני עמו היהודים עמדה בניגוד דרמטי לרגישות שהפגין כלפי קבוצות מיעוט אחרות, וכלפי יחידים שסבלו אפליה או עוני. אי-אפשר היה להעלות על הדעת מאמר דומה שיכתוב ליפמן על האירים למשל, על האיטלקים או על השחורים...".
הסיבה להתנהגותו של ליפמן ברורה. הוא היה להוט לבדל עצמו מיהודים אחרים ולטהר את עצמו בעיני החברה האמריקנית. תגובתו להטיה האנטי-יהודית למעשה אמרה - כן, אתם צודקים לגבי היהודים; אבל אני שונה מכל היתר ואיני לוקה בפגמים שלהם, ולכן אני ראוי להתקבל על לבכם.
התופעה שבה אנו עוסקים התגברה, כאמור, עם היחלשותו של הממסד הקהילתי היהודי, אך גם קודם לכן, לכל אורכן של תולדות ישראל בגולה, היא הייתה יסוד של קבע בתגובה היהודית למצב המצור. מן הנמנע, כמעט, שלא יימצאו בקהילה גורמים שיאמצו משהו מן האיבה המופנית כלפיה, שיבחרו להאמין שהמשטמה היא תגובה להתנהגותה המגונה של איזו תת-קבוצה בתוך הקהילה, שיתלו את עיניהם ברפורמה פנים-יהודית שכביכול תשים קץ לשנאה.
הנוסע היהודי בן המאה ה-12 בנימין מטודלה כתב על ביקורו אצל יהודי קונסטנטינופול: "ביניהם אומנים של משי וסוחרים הרבה ועשירים הרבה... בגלות כבד הם יושבים. ורוב שנאה שביניהן על-ידי הבורסקין עובדי העורות, שמשליכים המים המטונפים שלהם בחוצות לפני פתח ביתם ומלכלכין מגרש היהודים. ועל כן שונאים היוונים [קונסטנטינופול עדיין הייתה אז, כידוע, בידי הביזנטים] את היהודים, בין טוב ובין רע, ומכבידין עולם עליהם ומכין אותם בחוצות".
ההיסטוריון חיים הלל בן-ששון מעיר על פסקה זו: "ידיעות אלה ודאי לא מפי הבורסקין באו לו. כך היו מסבירים העשירים לעצמם ולשומעים להם את שנאת היוונים ליהודים. היא נגרמת בעטיים של האומנים בעלי המלאכה הבזויה, אנשי ההרגלים הרעים. בגללם סובלים היהודים כולם, 'בין טוב', קרי, סוחר או אומן משי או רופא, 'ובין רע', קרי, בורסקי שפל גורם השנאה".
היהודים הנצורים בחרו להתעלם משורשיה האמיתיים של האיבה כלפיהם, אותה איבה שלא היה בידיהם לגדוע, ולכוון את זעמם כלפי גורמים בתוך הקהילה היהודית הנמצאים בצידו האחר של השסע החברתי-תעסוקתי. הם עשו כן מתוך פנטזיה ש"תיקונם" של אותם אחרים ישנה מן היסוד את מעמדה של הקהילה.
אכן, בקרב היהודים בגולה בעידן הטרום-מודרני, תחת לחץ מגפיהם של העולם הנוצרי ושל העולם המוסלמי, לא היה זה נדיר שיהודים תלו את האשמה במצבם ביהודים אחרים, או נטשו את הקהילה, המירו את דתם ולעתים אף הצטרפו אל הנוגשים. אולם שכיחותן של התופעות הללו הייתה נמוכה בהרבה ממה שאפשר היו לצפות בהתחשב במצבם של היהודים (אם לא ניקח בחשבון אירועים של המרת דת כפויה). ההסבר נעוץ, שוב, במוסדותיה החזקים של הקהילה היהודית. הללו נטעו ביהודים תחושה מתמשכת של משמעות, חיוניות, שליחות וציפייה לגאולה שלמה.
מוסדות אלו היו יותר ממוסדות דת: הם היו תשתית לחיזוקה של תחושת לאומיות, ואכן העניקו לקיום היהודי בגולה סממנים של לאומיות. בין כל מוסדות אלו, נראה כי המוסד הזר ביותר בעיני המתבונן המודרני, ועם זאת החשוב ביותר להבטחת ההמשכיות היהודית, היה האוטונומיה היהודית.
