X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
בחלקה הרביעי של סדרת המאמרים המבוססת על הגרסה המקוצרת של הספר "סינדרום אוסלו" בתרגומו של צור ארליך, עוסק המחבר בשורשי הנטייה של יהודים אירופיים למפלגות השמאל ובתרומתם המיוחדת של מרקס ולָסל לשנאה היהודית העצמית
▪  ▪  ▪
נטייה להאמין שתיקונים מסוימים בהליכותיהם של היהודים יבטיחו את התקבלותם בחברת הרוב [צילום: AP]
לסל לא התנצר ומעולם לא התכחש לשורשיו היהודיים, וידע אפילו להתבדח על חשבון עצמו והאנטי-יהודיות שלו בכותבו כי "יש שני סוגי אנשים שאינני יכול לסבול, עיתונאים ויהודים - ולמרבה הצער אני נמנה עם שניהם"

   קנת לוין
תולדות האוטונומיה היהודית

   ד"ר קנת לוין
סינדרום אוסלו בגולה (ב')

   קנת לוין
סינדרום אוסלו (א')

ניסיונות מצד מיעוטים להתאים את עצמם לחברת הרוב, וכך להתקבל על ידיה, לא נועדו בהכרח לכישלון. כך, למשל, אפשר לראות את השתדלותם של יהודי גרמניה לוותר על היידיש, ולשלוט היטב בשפה הגרמנית התקנית, כצעד פרגמטי. אולם לא הרי צעד זה לכשעצמו כהרי אימוץ ההשקפה שהיידיש היא שפה פרימיטיבית, נחותה ומשחיתה במהותה. אימוץ השקפה זו התבסס על הרצון העז להאמין שהתיעוב כלפי היהודים וההתייחסות אליהם כנחותים נובעים רק מכך שהם דוברים שפה נחותה המגסה את לבם. מכאן החשיבה שאם תאמץ את לשונם של שכניך יאמצו הם אותך אל חיקם, שהיא אשלייתית בטהרתה.
באופן דומה, היה זה סביר למדי מצידם של יהודי פרוסיה, בימי מלחמת פרוסיה בנפוליאון, להפגין פטריוטיות כצעד פרגמטי להתקבלות בחברה הסובבת; אך שימו לב לביטחון המוחלט, המשאלתי, המבצבץ מקריאת הגיוס שהשמיעו שניים ממנהיגי הקהילה היהודית בברלין, אדוארד קלַיי וקרל זיגפריד גינסבורג: "שם, בשדה הקרב, שבו מפעמת רוח אחת בכל הלבבות, שכן פועלים הכול למען מטרה אחת: למען מולדתם; ... שם גם ייפלו מחיצות הדעה הקדומה. יד ביד עם חבריך החיילים תשלים את המלאכה הגדולה; הם לא ימנעו ממך את הכינוי אח - כי תהיה ראוי לו".
והקהילה הקטנה של יהודי פרוסיה התייצבה אל הדגל. בין 1813 ל-1815 זכו 72 מבניה החיילים בעיטור צלב הברזל. בקרב ווטרלו בלבד נפלו 55 קצינים יהודים מצבא פרוסיה. אף על-פי כן, כפי שקרה פעמים רבות כל-כך, גם בפרוסיה שלאחר מלחמות נפוליאון פעלו כוחות פוליטיים וחברתיים חזקים נגד היהודים, בלי כל קשר למה שהם, כקהילה, עשו או לא עשו.
דוגמאות אלו משקפות נטייה לחשיבה "קטגוריאלית" - קרי, נוכח ההטיה האנטי-יהודית, הבחירה לראות במונחים של שחור-לבן את דרכי הפעולה של הקהילה ולהאמין שתיקונים מסוימים בהליכותיהם של היהודים יבטיחו את התקבלותם בחברת הרוב, ואילו הימנעות מעריכת תיקונים אלו תבטיח את המשך העוינות. מובן שבעולם המציאות, כל תיקון שנועד לקדם את התקבלותם של היהודים יובן, במקרה הטוב, כצעד פרגמטי שפירותיו אינם ודאיים. במקרים אלו החשיבה בשחור-לבן, חשיבה קטגוריאלית, היא תולדה של ההשתוקקות הנואשת להתקבלות ושל השכנוע העצמי שהתקבלות זו תושג אם רק תנקוט הקהילה את הצעדים הנכונים. זו המקבילה הקהילתית לאמונתו של הילד המוכה שאם יהיה "טוב", כלומר יתנהג כפי שמצפים ממנו נוגשיו, ודאי ירווח לו.

"אותו זבל מוזר הקרוי לשון יהודית-גרמנית"

ללסל היו שאיפות שלא היה להן סיכוי להתגשם בתוך הקהילה היהודית - שאיפות שבתנאי הזמן והמקום ההם יכלו להתמלא רק תוך הפניית עורף ליהודים. אפשר להניח שבמצב זה קל היה לצרוּת המוחין האנטי-יהודית של החברה הסובבת לחלחל אליו. לסל לא התנצר ומעולם לא התכחש לשורשיו היהודיים, וידע אפילו להתבדח על חשבון עצמו והאנטי-יהודיות שלו בכותבו כי "יש שני סוגי אנשים שאינני יכול לסבול, עיתונאים ויהודים - ולמרבה הצער אני נמנה עם שניהם". ואכן, מסוף העשור השני לחייו ואילך הוא הפגין אהדה זעומה ביותר כלפי היהודים, ובעיקר מתח עליהם ביקורת. הוא האשים אותם במה שהיה מקובל בזמנו להאשים בו את היהודים, אף על-פי שהוא עצמו היה קורבן להתקפות אנטישמיות מצד מבקרים ויריבים פוליטיים.
את הכּוּך, כביכול, של העניינים היהודיים המיר לסל בָּאוּלם הרחב של תנועת העבודה הגרמנית והסוציאליזם. הוא התאונן לעתים על הפסיביות של הפועלים הגרמנים, תלונות שדמו לאלו שהשמיע על הפסיביות של היהודים. אולם טרוניותיו כלפיהם לא גרעו כהוא זה מרגישותו למצוקתם של הפועלים כפלח האוכלוסיה המקופח והמנוצל בחברה הגרמנית, וגם לא מהתגייסותו הנמרצת, ותכופות גם האמיצה, לטובת עניינם - ככותב, כהוגה, ולא פחות מכך גם כפעיל ואיש ארגון. אשר ליהודים, לעומת זאת, הוא נטה יותר לאמץ את הטענות נגדם, והרבה פחות להילחם נגד קיפוחם ובהגבלתם.
יתרה מכך, בפעילותו למען הפועלים הגרמנים והסוציאליזם השתמש לסל בטיעונים אנטי-יהודיים, כאשר תקף את הליברליזם של המעמד הבינוני. על עורכו היהודי של העיתון הליברלי "ברלינר פולקסצייטונג", למשל, כתב לסל שהוא "אדם שאינו יכול אפילו לכתוב בגרמנית, אדם שלאט אבל בטוח משחית את לשוננו הלאומית ואת אופייה באמצעות אותו זבל מוזר הקרוי לשון גרמנית-יהודית שהוא מאכיל בו את קוראיו".
בין אלו שביקשו להשיל מעליהם את זהותם היהודית וללבוש זהות חלופית - זהות סוציאליסטית או קומוניסטית, על תקן אחיהם לנשק של בני מעמד הפועלים הרמוס - היו לא מעטים שאכן הצליחו להתקבל בחברה בצלם פניהם החדש. אלא שגם במקרה שלהם, המניע היה במידה רבה חזיון שווא. רצון עז להאמין, שחתימתם על כתב האישום המקובל נגד היהודים, והתחברותם עם המאשימים לסיעה אחת, יסירו מעליהם בהכרח את כתם יהדותם ויסיטו אותם ממסלולם של החיצים הנורים ב"יהודים". המציאות, כמובן, אינה כפופה לחוקי הכרח כגון אלה.
לא רק מתנגדי המחנה הרדיקלי הדביקו על אנשי השמאל היהודים את התווית של סוכני המזימה היהודית. גם בתוך שורות השמאל הרדיקלי, ובוודאי בקרב רבים מבני מעמד הפועלים עצמו, זוהו היהודים הרדיקלים לעתים קרובות כחלק מהקהילה היהודית, שהיא מטבעה אויב קפיטליסטי חסר תקנה. אפילו בקרב אותם רדיקלים שהיו משוחררים, יחסית, מנטיות אנטישמיות, עדיין רווחה התפיסה שהאוניברסליזם הקיצוני שבו דגלו חבריהם היהודים-לשעבר - אותה השקפה שכל הבדלי המוצא, התרבות והלאום בין בני האדם הם שריד פרימיטיבי שיחלוף מהעולם בהשתרר האוטופיה - הוא חזון יהודי פרטיקולרי של העתיד הסוציאליסטי. ובאמת, כזה הוא היה: יליד תשוקתם של אותם יהודים להיפטר מן ההקשרים האתניים שלהם עצמם ולהמעיט בערכם.
נוסיף כאן הצצה קטנה אל העשורים הראשונים של המאה העשרים ואל "מכון פרנקפורט למחקר חברתי" ואנשיו, היהודים ברובם, המוכרים כיום כ"אסכולת פרנקפורט". הללו אימצו את האמונה המרקסיסטית כתמצית זהותם החלופית. אלו מהם שהצליחו לברוח מגרמניה הנאצית נטו קודם לכן, ברובם, לזלזל באנטישמיות הגוברת. קיומה של זו סתר את הניתוחים הניאו-מרקסיסטיים שלהם בדבר הדיאלקטיקה של ההיסטוריה, את אמונתם שההיסטוריה האנושית כולה ניתנת להסבר במונחים של מלחמת מעמדות, ואת הקפדתם להמעיט בחשיבותה של ההשתייכות האתנית. הם בחרו לראות את האנטישמיות הגרמנית כתופעה זניחה, שאין טעם להשחית עליה זמן עיון יקר. אסכולת פרנקפורט ייצגה זן מסוים של בריחה מהזהות היהודית, שאת הזהות החלופית שהוא מספק אפשר לכנות "יהודי במנוסה". המלומד היהודי הנודע גרשום שלום תיאר את המכון בנימה משועשעת משהו, כ"כת היהודית הבולטת ביותר שיהדות גרמניה ניפקה".

"בניה המנוונים של תקופה שעברה מן העולם"

דוגמה מובהקת לאלו האחרונים הוא מייסד הקומוניזם המודרני, קרל מרקס. אביו של מרקס התנצר כשנה לפני הולדתו של האחרון, צעד שנבע, לפחות בחלקו, מרצונו לקדם את הקריירה שלו. מאז ואילך טיפח מרקס האב זהות תרבותית גרמנית. את בנו קרל הטביל לנצרות כשהיה בן שש. הוא האמין שהמיר זהות פגומה וזכה בזהות נעלה, ואת ההשקפה הזו נטע גם בבנו.
עם כניסתו אל הזירה הציבורית, ניכר היה במרקס הבן, שהוא מבקש להרחיק עצמו מן "היהודים". לדברי הפילוסוף וההיסטוריון ישעיה ברלין, "מנוי וגמור היה עמו", עם קרל מרקס, "לעשות כמיטב יכולתו כדי שלעולם לא יכוונו כלפיו אותם דברי לעג וקלס שהיו מנת חלקם של אחדים מן היהודים הגדולים בדורו - היינה, לסל וד'יזראלי - כל ימי חייהם". מכאן והלאה התמיד בהתקפות חריפות על היהודים; נראה שכאשר נוכח לדעת שהוא משמש מטרה קבועה לחיציהם של אנטישמים, בחר להאשים לא את משגריהם של חיצים מורעלים אלה אלא את "היהודים", שהטילו על חייו את צל קיומם הבזוי - והחריף עוד את ניסיונותיו לברוח מצל זה.
בכתביו מדקלם מרקס, ואף משכלל, את הטענה האנטי-יהודית הפופולרית שנטייתם של יהודים לעסוק במסחר היא עדות לניוונם, ומוסיף וטוען שהיהודים אינם מסוגלים להגיע להישגים אמנותיים או אינטלקטואליים מקוריים.
במסתו "לשאלת היהודים" (1844) טען מרקס, שמוגבלותה הבסיסית של הרוח היהודית, והישענותה של החשיבה היהודית על המוחשי בלבד, לא אפשרו לה לעצב דת אמיתית. לפיכך יצרו היהודים דת דֶמה, שביטוייה המעשיים הם חומרנות ועיסוק במסחר. עוד תוצאה של מוגבלות היהודים, טען מרקס, היא שאין להם כושר יצירתי ורגישות אסתטית.
במסה כותב מרקס: "מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מהו אלוהיו החילוני? הממון... מה שטמון בדת היהודית באורח מופשט - הבוז לתיאוריה, לאמנות, להיסטוריה, לאדם כתכלית לעצמו - כל זה הוא נקודת המוצא הממשית המודעת, של איש הממון וכישרונו".
וכיוון שעל-פי מרקס הכסף נעשה תשתיתו של הסדר החברתי במערב, המערב יוהד. "אלוהיהם של היהודים נעשה חילוני, הוא נהפך לאלוהי העולם הזה". מבחינה זו, סדר היום הרדיקלי של מרקס אינו שידוד מערכות בחברה המודרנית שיוביל לשחרור כל בני האדם, ובתוכם היהודים, אלא שידוד מערכות של החברה המודרנית, שמהותו היא שחרור העולם מהאתוס של היהודים. וריאציות על הנושאים האנטי-יהודיים הללו שזורות בכתבי מרקס לכל אורך הדרך.
בטיעוניו האנטי-יהודיים של מרקס המופיעים בכתבים שפרסם אפשר לראות לא רק כניסיון לטהר עצמו מיהדות בעיני דעת הקהל, אלא גם כתשובה ישירה למבקריו שבהתקפותיהם על כתביו תיארו אותם כתוצרים מעוותים של מוח יהודי זדוני, זר ופרימיטיבי. שכן, כבר בראשית כתיבתו של מרקס, עוד לפני שנת 1850, פורסמו עליו דברי ביקורת אנטישמיים. הוא תואר כמהפכן הנחוש בדעתו לכפות על גרמניה דיקטטורה יהודית. טענות מסוג זה המשיכו להיות מוטחות בו כל ימי חייו. מרקס טען בהתמדה שמגיניו של הסטטוס קוו החברתי, שומרי הסף של החברה הבורגנית, הם עצמם "מיוהדים", ויחד עם היהודים הם מעכבים את התפתחותה של האנושות.
ככל שהטיח מרקס טענות כלפי מבקריו הגויים, טענות אלו היו ונותרו עלבונות גסים כלפי היהודים דווקא, העלאת-גירה והחרפה של הבדיות האנטישמיות שרווחו בזמנו. בהשתמשו בהן, ביקש להפגין את נבדלותו מ"היהודים", וכך לזכות בלגיטימיות ציבורית.
יהודים מומרים - שבתגובה להאשמות האנטישמיות נגדם טוענים שהמאשימים עצמם נוהגים כ"יהודים" - היו מחזה נפרץ באותה תקופה. כך למשל נהג היינריך היינה, המשורר היהודי שהתנצר, שכמה ממבקריה של שירתו טענו שהיא פגומה מיסודה בשל מגבלותיה האסתטיות וקוצר ידה האמנותי של הרוח היהודית. היינה השיב למבקרים שבמקום לקיים שיח ביקורתי רציונלי ומנומק, הם מעלים נגדו טיעונים רגשיים ודמיוניים, ובכך הם הולכים בדרכי הפלפול התלמודי הפרימיטיבי.
תופעה זו, של יהודים המצטרפים אל משמיצי אחיהם, רווחה גם בקרב סוציאליסטים לא רדיקלים. פרדיננד לָסָל, למשל, היה מתון ממרקס, ושלא כמותו לא התמכר לפיזור האשמות נגד היהודים, ובכל זאת אפשר להבחין אצלו במהלך דומה.
לסל היה מייסדה של תנועת העבודה הגרמנית, נשיאה הראשון של הסתדרות העובדים הכללית הגרמנית ודובר בולט של הסוציאליזם בגרמניה. הינתקותו מהקהילה היהודית באה כנראה במידה רבה על-רקע מזגו הסוער ושאפתנותו, אך היה בה גם משום ביטוי להפנמה מסוימת של הרגש האנטי-יהודי בחברה הגרמנית. כשהיה בן 16 כתב ביומנו על חלומו "לראות את עצמי עומד, חמוש, בראש היהודים ומוליכם לעצמאות", והביע סלידה מהפסיביות שהיהודים נוהגים, לדעתו, כלפי נוגשיהם. בשנים הבאות שב להתבטא בנושא, בהביעו תחושת זרות כלפי הקהילה היהודית והאמונה היהודית - תוך ניסיון ברור להבהיר לקוראיו כמה רחוק הוא מהיהודים. ניכרים גם עקבות השפעותיהן של בדיות אנטישמיות. במקום אחד הוא כותב:
"אינני אוהב יהודים בכלל; אני אפילו שונא אותם ורואה אותם רק כבניה המנוונים של תקופה גדולה שעברה מזמן מהעולם. כתוצאה של מאות שנות עבדות, אימצו לעצמם אנשים אלה תכונות של עבדים ולכן יחסי אליהם הוא עוין כל-כך".

הכללת השאיפות היהודיות בתוך תנועות גדולות

אותו דפוס חשיבה ניכר בעמדות שנקטו יהודים במרכז אירופה בנושאים נוספים. כמו, למשל, יחסם אל המפלגות הליברליות. ליברלים במרכז אירופה נטו בדרך-כלל יותר משמרנים לצדד בהרחבת זכויותיהם של היהודים. חלקם עשו זאת מתוך עיקרון, ואחרים - מטעמים פרגמטיים. אולם יהודים רבים שהצטרפו לתנועות ליברלית בחרו להתכחש לכך שאהדה זו נבעה, לפחות בחלקה, מאינטרסים פוליטיים העלולים להשתנות בכל רגע. בכמיהתם הנואשת לקבל תמיכה מבחוץ, ולהגן על בני עמם על-ידי ניצול ההזדמנות לקשירת גורלם בגורלה של ישות חברתית גדולה וחזקה יותר - הם התפתו לדמות לעצמם את המפלגות הליברליות כמָהוּת נשגבת ונצחית, ואת הליברלים ככוח שלבטח יעצב את העתיד.
גבריאל רִיסֶר היה פעיל יהודי ליברלי מוביל באמצע המאה ה-19. בין הפעילים הפוליטיים היהודיים בזמנו, הוא היה יחיד כמעט בפעילותו הקולנית והנמרצת למען השגת שוויון משפטי ליהודים. יהודים אחרים שנכנסו למערכת הפוליטית במדינות גרמניה ניסו, ברובם המכריע, לנתק את עצמם מהעניין היהודי ואף מזהותם היהודית עצמה.
אלא שגם ריסר נזהר מלהצטייר ככיתתי מדי, והאמין שגורלם של היהודים ישפר אם יחברו לכוחות פוליטיים שלכאורה אוהדים אותם. פעמים רבות הסביר מדוע בעיות מסוימות של הציבור היהודי כרוכות בבעיות פוליטיות ולאומיות כלליות יותר, ולאמונתו בתמיכתם של הליברלים ביהודים לא היה סייג. פעם אחת הצהיר: "תנו לי ביד אחת את שוויון היהודים, וביד שנייה את הגשמת החלום היפה של איחודה המדיני של גרמניה [שהיה אז חזונם של הליברלים] .. ואני אבחר בלא היסוס בשני, כי מובטחני שבכלל האחדות גם השוויון".
כמה הרחיקה לכת האידיאליזציה שערכו יהודים רבים לקשר עם הליברלים הגרמנים ולפירותיה הצפויים של ההתבטלות העצמית היהודית, אפשר לראות בחילופי דברים בין ריסר לבין המלומד והתיאולוג הגרמני השמרני היינריך אברהרד גוטלוב פאולוס. פאולוס טען שכל עוד ידבקו היהודים בדתם, הם יהיו בני לאום נפרד הזכאים למעמד של אזרחים מוגנים אך לא לאזרחות מלאה. הוא אף סבר, שניסיונם של היהודים להיחשב גרמנים לכל דבר ייגמר בגירושם או אף בהשמדתם. ואילו תשובתו של ריסר הייתה שאיחוד גרמניה יושתת בלא ספק על עקרונות הנאורות הליברליים - הצדק והשוויון - ולפיכך יוביל באופן בלתי נמנע להענקת שוויון מלא ליהודים.
העניין בדוגמה הנ"ל אינו העובדה שההיסטוריה הוכיחה את טעותו של ריסר באופן הזוועתי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הדברים יכלו להתפתח אחרת, ואולי אף לעלות בקנה אחד עם תקוותיו. העניין הוא הוודאות הגמורה, האשלייתית, של ריסר, בניגוד לסימנים רבים שרמזו אחרת, כי יצירת בריתות עם הגורמים הנכונים והתבטלות עצמית יובילו לתוצאות שהוא איווה להן.
רוב היהודים באזורים אלו שאפו להידמות לשכניהם ולהתקבל על ידיהם ולהשתלב בהם, ונטו להיספח אל הזרם המרכזי של המחשבה המדינית הליברלית. לצד התמיכה במפלגות ליברליות צצה גם תמיכה בתנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות.
ההזדהות הקטגוריאלית של יהודים עם מפלגות שמאל פשטה במרכז אירופה ובמערבה. הניעו אותה רצון להסתלק ממה שעשוי להצטייר לגנאי כפרטיקולריזם יהודי, כמו-גם חשיבה משאלתית שלפיה הכללתן של השאיפות היהודיות בתוך תנועות גדולות יותר תצמיח ליהודים רווחה.
רבים מאלו שפנו אל הסוציאליזם עשו כך משום שהתפכחו מקסמן של המפלגות הליברליות אשר, בין יתר מחדליהן, לא לחמו באפליה דה-פקטו שנהגה נגד היהודים, ולא נאבקו בעלייתן של המפלגות האנטישמיות בעקבות איחוד גרמניה. היו מהם שקיוו כי מצוקות כרוניות של היהודים תוקלנה, אם הטיפול בהן יוטמע בתוך המאבק למען קבוצות מוחלשות אחרות, ומעמד הפועלים בפרט, ואם המבנה החברתי בארצותיהם ישונה מן היסוד. חלקם אף האמינו, שאם יתרחקו מהבורגנות ומהקשר המגונה שבין היהודים למעמד הבינוני, ירככו רבים מאויביהם את שנאתם. יהודים אחרים במערב אירופה נהו אחר מפלגות שמאל קיצוני מתוך כוונה לפשוט מעליהם לחלוטין את זהותם היהודית וללבוש במקומה את אדרת הגיבור של מעמד הפועלים.

לאתר מגזין מראה
ד"ר קנת לוין הוא היסטוריון ופסיכיאטר, מרצה בבי"ס לרפואה באוניברסיטת הרווארד. הוא הרבה לכתוב על הסכסוך הערבי-ישראלי, ומחבר הספר The Oslo Syndrome.
תאריך:  20/03/2010   |   עודכן:  18/07/2010
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
ללבוש את אדרת הגיבור של מעמד הפועלים
תגובות  [ 0 ] מוצגות  [ 0 ]  כתוב תגובה 
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
מוטי היינריך
המלצה גורפת כמו "קנה כחול לבן" אינה מצביעה על שום יתרון שיש לצרכן מן הקנייה, אלא מנסה בעקיפין לטעת באזרח רגשי אשמה: "בוגד! - קנה כחול לבן"
יוסי אחימאיר
עם ירי קסאם ובלעדיו, אסור שהמלחמה בחמאס תיפסק ולו ליום אחד    אין לאפשר לטרור לצבור נשק וביטחון-עצמי    אל לה לישראל להתחשב יותר מדי בגורמים חיצוניים, למשל ארה"ב, בבואה לסכל באופן יזום ומתמיד את האיומים על ביטחונה
עו"ד נבון קצב
יש לעשות הפרדה בין העם האמריקני, שברובו אוהב ותומך בישראל, לבין ממשל אובמה, אשר מתגלה למרבה הצער ככזה המושפע מקולות אנטי-ציוניים
אריה אבנרי
גילויי השחיתות השלטונית בשנים האחרונות הביאו את הציבור לזלזל בשלטון החוק    הערות אזהרה (58)
בתיה רודד
הבדואים מהווים את אחת מהקבוצות המוחלשות ביותר בחברה הישראלית באופן עקבי מאז כינון המדינה    כדי להעצים ולפתח את יכולותיה של קהילה מוחלשת זו, יש להכליל בדיון את זכותם המסורתית לבעלות על הקרקע, והשוני התרבותי, המסורתי והמשפטי
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il