|
ואולם, בפרק "אמת מארץ תצמח", מתוך ספרו של יוסף גבאי, "מסילות אל האמונה", מובאות הוכחות ארכיאולוגיות על מגוון מסיפורי המקרא: המבול, תיבת נוח, תקופת האבות, יוסף בארץ מצרים, עשר המכות על מצרים, קריעת ים סוף, מסעות בני ישראל במדבר, כיבושי יהושע בן-נון והמזבח בהר עיבל. את אברהם אבינו מתאר ניקולואוס איש דמשק, סופר והיסטוריון יווני שחי לפני 2,000 שנה, כמלך דמשק, לשם עלה עם צבא מארץ שמעבר לבבל הקרויה כשדים, וכעבור זמן לא רב העתיק עם צבאו גם מהארץ ההיא לארץ שנקראה אז כנען ועכשיו שמה יהודה. כמו-כן, נמצא פפירוס המאשר את עובדות עשר המכות שירדו על מצרים. באל-עריש נמצאה מצבה עשויה אבן גרניט שחורה המעידה שהוד מלכותו נמצא על מקום הנקרא "פי החירות", שהוא המקום שבו חנו בני ישראל על הים לפני קריעת ים סוף. כמה שורות לאחר מכן, כתוב שהוא נזרק על-ידי כוח כביר ("וינער ה' את מצרים בתוך הים", שמות פרק י"ד, פסוק כ"ז).
יהושע עציון, בספרו "התנ"ך האבוד", מדווח על שדות קבורה שהתגלו בחפירות ובסקרים בחצי האי סיני וברמת הנגב המרכזית. הקברים נמצאו לפעמים בריכוזים גדולים, ולעיתים במפוזר. על-יד ריכוזי הקברים, התגלו אתרי מגורים או אתרי חניה. ממצאים אלה מראים שבמשך תקופה קצרה בעת העתיקה חלפו דרך סיני המוני בני אדם. לפי התיארוך, הממצאים מיוחסים ליוצאי מצרים. בספרו של ההיסטוריון הביזאנטי, פרוקופיוס (המאה השישית לספירה) מדווח כי בעיר טיגיזיס שבלוב נמצאו שני עמודי שיש ועליהם כתובת פיניקית עליה חקוקות המילים "אנחנו האנשים שנסנו מפני הליסטים יהושע בן-נון". בהר עיבל נחשף מזבח המתאים לתיאור בספר יהושע ובמסכת זבחים. המזבח עשוי אבנים לא מסותתות כמצווה בתורה, ומידות האתר זהות למידות המתוארות במשניות, וכן פינות המבנה מכוונות אל רוחות השמים בדיוק רב, כפי שמתואר במשניות. בנוסף, נמצאו 942 עצמות שהשתייכו לבעלי-חיים טהורים, כגון עיזים וכבשים, ורוב העצמות היו שרופות באש מדורה.
מצבת מישע היא כתובת החקוקה על מצבת אבן מונומנטאלית, שנמצאה בעבר הירדן המזרחי, בדיבון אשר מצפון לנחל ארנון. הכתובת, מהמאה התשיעית לפני הספירה, כתובה במואבית בכתב זהה לכתב העברי העתיק. היא פותחת במילים הבאות: "אנוכי מישע בן כמוש מלך מואב הדיבוני". אחר-כך מתעד מישע מאורעות הנזכרים במקרא, מזווית הראייה שלו: "אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנוכי מלכתי אחר אבי. ואעשה הבמה הזאת לכמוש בקרחה, במת ישע, כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני בכל שונאי. עמרי מלך ישראל עינה את מואב ימים רבים ויירש אותו בנו ויאמר גם הוא: אענה את מואב. בימי אמר כך. ואראה במפלתו ובמפלת ביתו וישראל אבוד אבד לעולם". אחר-כך מתאר מישע את מלחמת השחרור של מואב מישראל. אחד הפסוקים המעניינים ביותר במצבת מישע מספר כי "ואיש גד יושב בארץ עטרות מעולם. ויבנה לו מלך ישראל את עטרות". האזכור של גד מרתק, אומר פרופסור עמיחי מזר בראיון ב"ארץ וטבע": "מישע, מלך מואב, יודע שגד יושב בעבר הירדן המזרחי, עובדה ההולמת להפליא את הכתוב במקרא, המספר כי שבט גד אכן ישב בעבר הירדן". למצבת מישע יש אישור גם בכתובות מלכי אשור שם עמרי נקרא 'חמרי' היות שהאות עין אינה קיימת בשפת אשור. מזר מספר עוד כי הממצאים הארכיאולוגיים והתעודות המצריות מעידים שבדלתה המזרחית התגוררה אוכלוסיה שמית גדולה, שהיגרה מאזורי המחיה של השמים המערביים: סוריה, לבנון וארץ ישראל. במאה ה-17 לפני הספירה (תקופת הברונזה התיכונה), משהתרבו והתעצמו, הקימו לעצמם ממלכה משלהם - ממלכת ההיקסוס. אחד משליטי ההיקסוס הללו, למרבה הפליאה, נודע בשם "יעקב-הר".
בימי שלמה המלך (מאה 10 לפסה"נ) ולאחריו, היוו מגידו וחצור בירות מחוזיות, כנזכר בספר מלכים א'. העדות הארכיאולוגית לכך היא מבני ציבור גדולים, ביצורים מסיביים ושער הזהה כמעט לחלוטין בשתי הערים. עם פילוג הממלכה היה הגליל כולו בתחום ממלכת ישראל, וירבעם בן נבט הקים בדן את המרכז הפולחני של צפון הממלכה, מרכז שנחשף בחפירות ארכיאולוגיות. בחלקו הגבוה של התל התגלתה במה גדולה, שאליה עולים במדרגות. בחזית הבמה ניצב היה מזבח עולות גדול וסביבו מתקנים פולחניים נוספים. ממערב נחשפו מספר חדרים ובהם חפצי פולחן רבים. החופר מזהה חדרים אלו כלשכות המקדש. ניתן לזהות מכלול זה כ"בית הבמות" שבנה ירבעם, מקום בו ניצב היה גם עגל הזהב.
מצבת סנחריב היא כתובת אשורית שמתארת את מסע סנחריב ליהודה ולפלשת באופן מפורט. בשנת 701 לפנה"ס עלה סנחריב מלך אשור על ממלכת יהודה ושם מצור על ירושלים. בואו של סנחריב לירושלים מתואר במלכים ב', פרק י"ח, פסוקים י"ג-י"ד; בישעיהו פרק י', פסוקים כ"ח-ל"ב; ושם פרק ל"ו, פסוק א'. לפי התיאורים, הצבא האשורי בא לירושלים בשני גלים, האחד מצפון והשני מדרום. באנאלים האשוריים מתואר המצור של סנחריב על ירושלים בכתובתו המפורסמת: "ואשר לחזקיהו היהודי שלא נכנע לעולי, על 46 עריו הבצורות, ערי חומה, ועל הערים הקטנות לאין מספר סביבותיהם, שמתי מצור ולכדתי אותן. בסוללות כבושות, בכרים מוגשים, בהסתערות חיל רגליים... 150, 200 נפש, קטן וגדול איש ואשה. סוסים, פרשים, חמורים, גמלים, בקר וצאן עד אין מספר הוצאתי לי מתוכן ומניתי עם שללי, ואותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כצפור בכלוב".
|
