פרשת צו, אותה קוראים בשבת שלפני חג הפסח, ידועה בשם "שבת הגדול". שבת זו מיוחדת באמונה המתחדשת שהתגלתה בה. מצביעה על היות חג הפסח לא רק חג המציין את החירות, אלא גם חג המבטא קבלת עולם הערכים המוסריים שמייצגת התורה. שבת בפתחו של חג החירות ואימוץ הצווים שמייצג ספר התורה. שבת המשלבת כמיהה לחירות עם כמיהה לחברה, החיה על-פי סולם ערכים שניתנו על-ידי אל, שמילא תפקיד משמעותי ומכריע במימוש היציאה מעבדות מצרים
לחיי חירות.
הפרשה מתחילה בספר ויקרא פרק ו', בו דובר אלוהים אל משה: "צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר...". מכאן שה"צו" מתייחס לצווים הקשורים במלאכת הקרבת הקורבנות על-ידי הכוהנים.
מלאכת הקרבת הקורבנות אינה עומדת על סדר היום של חיינו, יהודים שומרי מצוות ויהודים שספר התורה יקר להם גם אם אינם מקיימים את המצוות הטקסיות. לכן אני מאמץ את ציווי המילה "צו" מתוך נאמנות לערך הגלום בכלל "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה". אני פתוח ל"צו", אני פתוח לאימוץ צווי הערכים של ספר הספרים.
אני מאמץ את הצו של הקולות שבקעו בהר סיני:
צו קול הצדק - לפעול לחברה של צֶדֶק סוציאלי ולא של חברת צְדָקָה עם פערים חברתיים. לפעול לחברה שלא תשלים עם קיומה של קוטביות מעמדית, כפי שקיימת היום בישראל.
צו מעשה הבריאה - לפעול להגנת היקום מפני סכנת הכחדה על-ידי מעשים בלתי אחראים של מכונת תעשיה דורסנית, שתאוות הכסף מניעה אותה, בלי לתת את הדעת לנזקים לעתידו של הדבר הנפלא שנקרא טבע: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" [תהלים ח', 4].
צו הקול המוסרי - אימוץ ההכרה, שיצר לב האדם הוא טוב מנעוריו. על הטוב הזה חובה לגונן בטיפוח מערכות של השכלה וחינוך, שיסייעו בבניית חברה שנעים ובטוח לחיות בה.
פרשת "צו" יש בה כדי לעורר כל אחד לראות עצמו כחלק מיישות גדולה יותר. לראות עצמו כמי שנכון לתרום ולפעול, כי גדולה המצווה ומי שעושה אותה. והם אינם בהכרח רק ההלכות של שולחן ערוך המסדיר לנו את מערכת העשייה לפרטיה ולדקדוקיה.
