אחד העקרונות החשובים ביהדות הינו שעם ישראל מצווה להידמות להשם ולחקות אותו. הוא רחמן ואנו מצווים להיות רחמנים. הוא ארך אפיים וזו גם שאיפתנו. הוא פסח על בתי היהודים בחיפוש המצרים, ולכן אנו מצווים לחפש את המצרים הרוחניים בקרבנו ולהשמידם אט-אט.
מה בעצם סימלה מצרים של לפני 3,300 שנה, שאנו מצווים להשמיד את אופייה מקרבנו היום? מצרים הייתה ה"ארצות הברית" של העולם הקדמון, האימפריה הגדולה, העשירה והמפותחת ביותר בזמנה. אבל מצרים הייתה גם אימפריה של גאווה אגוצנטרית, שראתה את עצמה כמרכז היקום. היא הייתה שקועה בריקבון מוסרי, ומלכה פרעה הכתיר עצמו בתואר "אלוקים". זו המצרים שהשם הביס במכת הבכורות ובים סוף. ואת הגאווה הזו שהאדם הוא האלוקים, והתאוות הללו של האדם לבשרו, אנו מצווים לבער ולבטל מקרבנו.
רוב עם ישראל, תוך 210 שנות שעבוד במצרים, הזדהה כל כך עם התרבות המצרית עד כדי כך שארבע חמישיות מהעם סירבו לנטוש את מצרים, ועל-פי רש"י הוכה ב"שואה" במהלך מכת החושך עבור חטא זה. יהודים אלו התחפשו למצרים, במקום לחפש את החופש האמיתי שמשה הציע להם. בזמננו, רק לפני כ-60 שנה, למרות כל ניסיונותיהם של יהודי גרמניה להמעיט, לדלל וכמעט לבטל את יהדותם, ולהתחפש ל"גרמנים טובים", הנאצים שרפו אותם בשואה שהייתה קטנה משואת מצרים.
היום, מיליוני אזרחים בתבל "מתים" להתחפש לאמריקנים, להיות כמותם ולחקות אותם. קשה להגזים בהשפעתה האדירה של ארה"ב על העולם כולו ועל עם ישראל בפרט. כמו מצרים הקדמונית, גם היא מייצאת תרבות של מימוש תאוות גשמיות, של השגת "החלום האמריקני" שכל כולו גשמי, חומרי ותאוותני. הפילוסופיה שארה"ב מפיצה "THE ME GENERATION” - דור ה'אני' - הינה הפילוסופיה של אגואיזם ואנוכיות.
אומנם ארה"ב אימצה ומיזגה לכלכלתה חסד ואכפתיות לעניים ולחלשים שאינם מסוגלים להתמודד בשדה הקרב הכלכלי. אלא שחסד, אכפתיות ורחמנות - הם התרומה היהודית לציביליזציה האמריקנית הקפיטליסטית, שמעדנת אותה ונותנת לה את פניה ההומניסטיים, האנושיים והמוסריים. ללא אלוקינו ותורתנו, ארה"ב והעולם כולו היו נשארים עולם של ג'ונגל היי-טקי שקוע בתאווה, בגאווה ובקנאה ללא מוצא. כי קל מאוד בעולם של טכנולוגיה דוהרת לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", שאני הוא האלוקים, אני... אני... אני...
זו הסיבה שמאז יציאת מצרים ועד היום בכל פסח, כל בית יהודי עוסק בבדיקת חמץ, בביעור חמץ ובביטול חמץ. כי החמץ התופח מסמל את הגאווה של חברה הישגית "מתקדמת", ורק ביטול החמץ והגאווה מאפשר להתחיל את התהליך הנדרש של ענווה, של חיפוש אחרי ערכים רוחניים, ערכים של אהבת הזולת, אהבת ה' וההכרה ש"ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד".
מי שלא מבטל את החמץ שבתוכו, מחמיץ את משמעות חג הפסח ואת משמעות החיים.
