גלי ההגירה של שבטי הבדואים מחצי האי ערב לנגב, החלו עם תחילת כיבושי האסלאם, במאה השביעית לספירה, בשל הצטרפותם לצבאות הכיבוש המוסלמיים, חיפוש מקורות מים ושטחי מרעה בשנות בצורת, ובריחה מפני נקמת דם. לכל שבט הייתה טריטוריה, "הדירה", שבתחומה נדד במרחבי הנגב לפי עונות השנה או כמות הגשם.
באזורים כפריים כנגב הצפוני, קניין קרקעי מסורתי קשור ישירות בעיבוד מתמשך של הקרקעות ובהתיישבות עליהן. חוק המקרקעין העות'מני מ-1858, ניסה להסדיר את רישום המקרקעין בארץ, אך המשטר העות'מני לא התערב במערכת המקרקעין בנגב, והיא המשיכה להתנהל באופן מסורתי ובחסות הריבון.
פקודת הקרקעות הבריטית מ-1921, שנועדה להסדיר את הבעלויות על הקרקע בארץ ישראל, לא הגיעה לנגב - הרישום התנהל מצפון לדרום, וכשהבריטים עזבו את הארץ ב-1948 הרישום טרם הגיע לנגב. בנוסף, הבריטים הבטיחו לבדואים כי זכויותיהם של המחזיקים בקרקע על-פי המשפט המסורתי לא ייפגעו.
החלטת האו"ם משנת 1947 על חלוקת ארץ ישראל-פלשתינה לשתי מדינות, יהודית וערבית, הותירה חלקים גדולים של הנגב מחוץ לתחומי המדינה היהודית. אך הנגב נכבש ב-1948, ונכלל בהסכמי שביתת הנשק ב-1949 כחלק ממדינת ישראל. ערב הקמת המדינה נכללו בנגב שבעים אלף עד מאה אלף בדואים, בעיקר בצפון-מערב הנגב. במלחמה רובם ברחו או גורשו לירדן, לא הורשו לחזור, ובנגב נותרו כאחד-עשר אלף בדואים. עם פינוי הבדואים מאדמותיהם המקוריות הוכרזו אדמות אלה כשטחים צבאיים, נאסרה על הבדואים הכניסה אליהם, והאדמות הופקעו והועמדו לרשות הגופים המיישבים של מדינת ישראל.
אחד-עשר שבטי בדואים שנותרו בנגב הועברו מחלקו הצפון-מערבי אל אזור קטן יותר בצפון-מזרח הנגב, בן מיליון ומאתיים אלף דונם, "אזור הסייג" - שם ישבו עד אז שישה שבטים, שהיוו שליש מהאוכלוסייה הבדואית - המשתרע בין ערד, באר-שבע, דימונה ורהט. עם קום המדינה שימשו אדמות הנגב לשטחי אימונים לצבא, ליישוב עולים, ולהקמתה של תעשיית מחצבים, ועד 1966 היו הבדואים נתונים תחת ממשל צבאי, כשאר הערבים אזרחי ישראל.
במשך השנים הפקיעה המדינה גם באזור הסייג, כמאתיים שלושים וחמישה אלף דונם. המדינה גורסת כי כל אדמות הנגב הן אדמות מדינה. היא רתמה את פקודת הקרקעות העות'מנית, וטענה כי לבדווים אין בעלות על אדמות אלה. ב-1984 קיבל בג"צ טענה זו, והשופט חלימה פסק כי אדמות הנגב היו מוואת (אדמות מתות, שוממות, הרחוקות מישוב) - אדמות מדינה, וזו עמדת המדינה עד היום. המדינה חותרת לממש את בעלותה הפורמלית תוך דחיקת הבדואים מהאדמות, והעברתם אל מספר קטן של יישובים עירוניים.
ב-1962 הומלץ להקים יישובי קבע לבדואים על שטח של כשבעת אלפים ושש מאות דונם, חלק מזערי מאדמות הסייג. מימוש ההמלצות נועד לשים קץ לתביעות הבדואים לזכויות בעלות על הקרקעות שאליהן הועברו לאחר 1948, ולהעביר את מרבית אדמות אזור הסייג לידי המדינה. הדו"ח, סודי בזמנו, הפך למסמך יסוד, הביא ב-1965 לאישור ההקמה של תל-שבע, ועד 1989 הוקמו רהט, לקייה, חורה, כסייפה, שגב-שלום וערערה.
במקביל למאמץ לרכז את הבדואים ביישובים עירוניים, פעלה הממשלה לממש את בעלותה על אדמות הסייג באמצעות "פינוי תמורת פיצוי". על הטוען לזכות בעלות על קרקע להגיש תביעה לפקיד הסדר המקרקעין במשרד המשפטים. במסגרת המבצע הגישו בדואים כשלושת אלפים תביעות בעלות, על כתשע מאות תשעים אלף דונם. המדינה הפקיעה חלק, הגיעה להסדר על מאה וארבעים אלף דונם, והיקף התביעות שטרם הוסדרו עומד כיום על שש מאות וחמישים אלף דונם. בשטח זה אין המדינה עושה שימוש, וגם בדואים שאינם בעלי הקרקע אינם מתיישבים בו. יוצא, שהמדינה מכירה בזכות על קרקע זו, אך מסרבת להסדיר את הבעלות באופן פורמלי.
