סיפור חייו של הלוחם רב-סרן אלירז פרץ ז"ל שנפל בהיתקלות עם מחבלים הוא סיפור ארץ ישראל היפה במיטבה.
בשנת 1998 איבדה משפחת פרץ את בנה אוריאל בלבנון.
המשפחה שפונתה משארם-א שייח ובהמשך מהישוב שליו במהלך פינוי גוש קטיף המשיכה, למרות האבידה הקשה, להטיף לערכי אהבת המולדת והתרומה למדינה.
בעידן הנוכחי שבו בני הנוער מתמחים בהשתמטות מהצבא ומינימום תרומה למדינה, סיפור גבורה שכזה במשפחה ייחודית שכזו יש להפיץ בכל מוסד חינוכי, בכל במה אפשרית.
וכל אותם יפיי הנפש והמצקצקים שממהרים להכפיש ולהוציא את דיבתה של הציונות הדתית, יפנו פניהם לעובדה שמיטב בניה משרתים בקרבי, שרבים ממשפחת השכול משתייכים לציונות הדתית.
אולי אז יידעו להעריך את אותה אוכלוסיה שלא מתביישת לשלב אידיאולוגיה ואמונה, בד-בבד עם תרומה למדינה והקרבה.
בתקופה שכזו בה אנו בתור מדינה עדיין נדרשים להוכיח לעולם את זכותנו על הארץ הזו, וזכותנו למדינה עצמאית, סיפורים מסוג אלו מזכירים לנו על מה אנחנו נלחמים בעצם, מזכירים לנו למה עלינו להישאר זקופים ונחושים מול נשיא ארה"ב, מדוע עלינו לפתח את ההתיישבות בכל מקום שניתן, מדוע עלינו לחנך את ילדינו על-פי ערכי אהבת המולדת ותרומה עבורה.
מדוע אנחנו כאן, במדינת ישראל אחרי 2000 שנה על אפם וחמתם של שונאינו והקוראים להשמידנו.
בקריאת ההגדה השנה עלינו להיות גאים במשפחות כמו משפחת פרץ,
שבדרכה שלה מוציאה אותנו מעבדות לחירות.
יהי זכרו של אלירז פרץ גיבור ישראל ברוך תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
אמן.
