במדינה נורמלית, אחרי תום הֵדיו של המשבר המלאכותי תוצרת ארה"ב, היו אמורים אנשי כנופיית אנשי התקשורת ולהקת הפרשנים המתלהמים למצוא את עצמם במשבר קשה.
מצד אחד היו להם שבועיים שכמו נלקחו מחלומותיהם הרטובים: סגן נשיא ארה"ב, שרת החוץ קלינטון, הנשיא אובמה, גנרל אמריקני מכובד, קבוצות עוכרי מדינת ישראל ותיקות וידועות, ומעל כולם, האורים והתומים של כלי התקשורת בארץ, הפרשן האנטי-ישראלי, מכתיר המלכים וממנה הנשיאים - תום פרידמן ירום הודו, העניקו להם כותרות ראשיות והזדמנות פז לצווח, ליילל, להשמיץ את ראש הממשלה, כמו בימים הטובים ההם, כשזה היה באופנה.
וכך ראו אזרחי ישראל - כן, אלה בעלי זכות הבחירה - במו עיניהם ושמעו במו אוזניהם איך מיטב אנשי להקת זרזירי העט ועורבי המיקרופון, מקטן ועד לגדול, מהפרשנים יודעי הכל ועד לאחרון הכתבים והמגישים, מתלהבים ומחממים את האווירה, עד שנדמה היה כי עוד רגע קט הצבא האמריקני ינחת כאן גדודים גדודים, יצטרף לכוחות הקדמה והדמוקרטיה הפלשתינים ויחריב את הנוכחות היהודית השנואה והמאוסה לטובת ה"צדק", ה"נאורות" וה"שלום" המיוחל, לא לפני שיעיפו את המתחזה העלוב, זה שמעז לקרוא לעצמו ראש ממשלת ישראל, יחד עם חבר מרעיו, הדוסים והימנים ההזויים. כן, את ההוא, המעיך / לחיץ / חסר חוט השדרה, שאינו מבין כמוהם כי מדינת ישראל אינה אלא פיון קטן, חייל חסר משמעות, בובה מרקדת על חוט של אותה מעצמה עולמית. ואז, מיד יפציע האור הקדוש והעולם כולו ייסחף למופע שלום וצדק עולמי מהסוג שמבטיחה לנו ה"להקה" כבר כמה וכמה שנים.
מצד שני, המציאות והעובדות הן מה שהן, ונדמה ש"המשבר החמור ביותר בתולדות יחסי ארה"ב-ישראל" הולך חולף לו בדרכו אל השכחה, וכל אותה מהומה תקשורתית מתבררת כתרגיל עלוב ומכוער של ארה"ב כדי להשיג כמה ויתורים ממדינת ישראל - תרגיל שכל אדם בישראל שאינו שקוע עד למעלה מאוזניו בהערצה עצמית ובתשפוכת החברים ל"להקה", היה מזהה אותו מקילומטרים ומחזק את ידו של ראש הממשלה: כל הסקרים שנערכו בשבועיים האחרונים העלו כי אזרחי ישראל בוחלים בתרגיל הזה וכי מעמדו של ראש הממשלה דווקא מתחזק.
הדעת נותנת אפוא שבמדינה דמוקרטית, מדינה שבה יש לאדם הסביר אחריות על מעשיו, יבואו עתה כל אותם חברי הלהקה שתבעו בריש גלי את ראשו של ראש הממשלה, ולפחות יתנצלו בפניו ובפני חבריו. ואם לא, אז למצער יתוודו באותם אמצעי תקשורת ששימשו אותם למופע ההתלהמות, כי אולי הם שגו מעט, וכי אחריות מקצועית וציבורית בחברה דמוקרטית הייתה אמורה לעשות אותם קצת יותר ביקורתיים כלפי תרגילים לא-הוגנים של מדינה זרה.
אבל הרי כאן דבר כזה לא יעלה על הדעת. אצלנו, התקשורת מודה בשגיאותיה רק כשכולם כבר שכחו את השגיאה ואת נסיבותיה וכשניתן לתאר אותה כ"טעות מצערת" או כ"שגגה מבלי דעת", שלא ברור מה גרם לה. ובמקום התנצלות מידית, מפנה ה"להקה" את זעמה הקדוש למטרה אחרת, כדי להשכיח מ"האזרח הפשוט" את כל העניין: והפעם - לעניין חדר המיון בבית החולים "ברזילי", שגם זוהרו הועם בינתיים.
הם דיברו על הסיכון לחיי אדם במקרה של פגיעה מקאסמים (מה באמת? והרי לפני ההינתקות הם ניסו לשכנע אותנו ששום קסאם לא ייפול כאן) בניסיון להסיט את האשם בנזקי התקפות הקסאמים מן הפלשתינים לחרדים, ומטיפים מוסר לחילוני המצוי שאינו מוציא את אפו מכוס הקפה שלו ואינו מפגין למען "ערכיו". זוהי גם ההזדמנות לעורר שוב את שנאת החרדים - אלה שמתלבשים אחרת, חושבים אחרת וחיים אחרת. אותה להקה שאינה מרשה לדבר אצלה בראיון או במשדר על ניצול הביטוח הלאומי על-ידי ערבים או על תקוותם של מי מהם להנהיג כאן מדינת הלכה מוסלמית, מנסה לשכנע אותנו שהחרדים זוממים להשתלט על המדינה כדי למצוץ את דם המפרנסים בה, לסקול באבנים עבריינים ולהקריב קורבנות.
לא צריך להיות חרדי בן חרדי כדי להבין שגם למיעוט יש זכויות, ושבמדינת ישראל יש קבוצות שונות - בעלות אינטרסים שונים, אמונות שונות וסדרי קדימוית שונים, וגם אם לדעת הממשלה היה הראוי להקצות כמה מיליוני שקלים כדי לייצב את הקואליציה ולהשאיר את השלטון בידי מי שנבחר לכך ברוב קולות (מעניין כמה עולה הפעלת גלי צה"ל או ערוץ 1 הנקיים מחרדים) - זוהי בדיוק משמעותה של דמוקרטיה.
ולמען האמת, גם אחרי ששוב התברר כי תחזיותיהם של אותם פרשנים מתפוגגות להן בדרכן אל תהום השכחה, אנו לא באמת מצפים שכל הלהקה הזאת תעשה מה שהיא מייעצת בצדקנות שכזו לראש הממשלה ולשריו: תקפל את המקלדות, תנתק את המיקרופונים, תגזור על עצמה שתיקה, ותפרוש לאי שם.
