הצעד הנדרש בפרשת הולילנד - כן, לשבור!

לפני שנים רבות, בשנת 1956 שרתתי ביחידה צבאית שנשלחה, בין השאר, למלא תפקידי החזקה של ראס-סודר, עיר הנפט המצרית. בעיר זו התגוררו מהנדסים זרים, אשר ציידו את בתיהם במיטב הטכנולוגיה של אותם ימים. כשהגיעו חיילים לעיר, לא כולם, אך לא מעטים מקרבם, רכוש זה היה מבחינתם הפקר, קורא לביזה. וכך, מצאו עצמם מפקדי רכבי השריון מנהלים טור של משאיות שלל. כשהגיע זמנה של היחידה לעזוב את העיר, לא יצאה מפיו של מפקד היחידה מילת התייחסות לביזה. ואולם, כשהתרחקו מראס-סודר כמה עשרות קילומטרים, ארגן את השיירה לצורת האות חית, הורה לכל חייליו לפרוק את שללם למרכז הרחבה, הורה להוציא מיכלי דלק, וציווה להעלות את הרכוש באש. מאותו יום ואילך, כל מי שעבר בדרך וראה את שרידי הציוד המתוחכם, כל מי ששמע על פרטי המקרה, כל אלה למדו את הלקח הנדרש. חייל מגויס כדי להילחם, לא כדי להביא לביתו שלל. יאמרו המבקרים, הכיצד? איך אפשר להרוס? הכי לא קיימים חוקים, המגבילים את צעדיה של הרשות?! קיימים גם קיימים, אך לנוכח חשיבות הצורך בתגובה קיצונית ומוחצת, יש מקום לנקיטת צעדים בלתי שגרתיים. מערכת המשפט אינה הכלי ההולם להתמודדות עם השחיתות שהתגלתה. קצב קבלת ההחלטות במערכת זה הוא איטי מדי. אם נחכה לפסק דין סופי בפרשת הולילנד, נמצא עצמנו מול מערך של ארבעה מגדלים ומבנים רבי-קומות נוספים. אם נמתין עד למיצוי ההליך החוקי, יירד הנושא מסדר היום הציבורי ותיפגם הלמידה החברתית. גם כלי התקשורת אינם דרך יעילה למיצוי הנושא. מטבעם של כלי תקשורת, חשיבותם רבה בהעלאת נושאים על סדר היום הציבורי, אך השפעתם מזערית בגיבוש פתרונות של הטווח הארוך. הכנסת היא כלי הבקרה ההולם, היא זו שיכולה, אם תמצא לנחוץ, לבצע מהלך חקיקה מהיר וממוקד. מן הראוי שיתאחדו מקדשי ירושלים, מקדמי שמירת החוק ולוחמי איכות הסביבה בהצעת חוק, שתצמק את פרויקט הולילנד לממדיו הראויים ותטיל את עלות פיצוי הנפגעים על היזמים, על מקבלי השוחד ועל המתווכים. מן הראוי שיורם המסך החוקי המבחין בין רכוש פרטי ובין רכוש עסקי, כך שכל נכסיהם של היזמים, מקבלי השוחד והמתווכים, ישוחררו לפיצוי בעלי דירות שייאלצו להיפרד ממקום מגוריהם בעטייה של הריסתם. זהו הלקח שצריך להביא הרס פרויקט הולילנד. ולכן, כפי שאמר ז'בוטינסקי בהקשר שונה לחלוטין, יא, ברעכן! כן, לשבור!