"גם העובדה שלמערער היה עסק קטן לתריסים שהתנהל ממבנה שכור, ונוהל על-פי עדויות הבן והמערער ככשלון כלכלי מוחלט , אינה מצביעה על יכולת תפקוד וכוחות נפש לצאת שוב למאבק מול קצין התגמולים על-מנת לקבל הכרה בנכותו הנפשית". כך קבעה (יום א', 18.04.10) שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
עינת רביד, בתביעה שהוגשה על-ידי נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור, אשר הגיש תביעתו אך ורק בשנת 1998, לקבל תגמולים רטרואקטיבית, החל ממלחמת יום הכיפורים ואילך, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 18(ו) ל
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התש"יט - 1959.
סעיף 18(ו) לחוק הנכים, מאפשר למי שמחמת "מחלת נפש או ליקוי שכלי" לא הגיש תביעה בזמן, אלא רק באיחור ניכר, לקבל את תגמוליו רטרואקטיבית מיום שחרורו מן השירות, אם הצליח להוכיח שאי-הגשת התביעה נבעה ממצב נפשי אשר לא אפשר לו להגיש את תביעתו. בניגוד לדין ה'אזרחי', אשר לו כללים נוקשים החוסמים הגשת תובענה מעבר לחלוף תקופת ההתיישנות, בחוק הנכים עומדות בפני נכה שתי אפשרויות להגיש תביעה באיחור - האחת היא, לפי סעיף 32 לחוק, המאפשר לנכה להגיש תביעה לתגמולים חרף חלוף ההתיישנות באם נתקיימה בעניינו "חבלה רשומה", היינו תיעוד מזמן אמת כי נפגע/נפצע במהלך שירותו בצה"ל. האפשרות השניה להגשת תובענה לקצין תגמולים באיחור מנויה בסעיף 35 לחוק הנכים, ולפיה, מקום בו בידי הנכה ראיה חדשה "אשר לא יכול היה להשיגה קודם בשקידה סבירה", הוא יכול לפתוח את תיקו מחדש אצל קצין התגמולים ולבקש עיון מחדש בתביעתו. אם נמצא כי תביעתו מוצדקת ניתן לשלם לו תגמולים מיום הגשת הבקשה ל'עיון מחדש' או כשנה אחורנית, מטעמים מיוחדים שירשמו.
עם זאת, מקום בו לאורך כל השנים לא הוגשה תביעה משום שלנכה לא עמדו כוחות הנפש להגיש תביעה זו, מחמת 'מצב נפשי' או 'ליקוי שכלי', ורק בסופו של יום הוא הגיש תובענה מאוחרת באחת משתי הדרכים המנויות לעיל, ניתן לשלם לו תגמולים אחורנית מיום שחרורו משירותו הצבאי. המחוקק מתייחס למצב שבו הנכה נזקק לאופוטרופוס וזה לא מונה לו אלא באיחור, אך הפסיקה פירשה את סעיף 18(ו) באופן כזה שגם מצב נפשי אשר לא הצדיק מינוי אופוטרופוס לא יחסום מנכה לחסות בצל סעיף זה.
באותה פרשה הגיש המערער, אשר לקה בתסמונת בתר-חבלתית במלחמת יום הכיפורים, תובענה לקבלת תגמולים רטרואקטיביים, וזאת לאחר שהוכר באיחור ניכר של קרוב ל 30 שנה, כנכה צה"ל עקב התסמונת הפוסט-טראומטית בה לקה. קצין התגמולים הצביע על הפסיקה הקובעת כי "חולה נפש" לעניין סעיף 18(ו) לחוק הנכים יוגדר אך ורק מי ש"היה במצב פסיכוטי עד לאיבוד קשר עם המציאות ונזקק לאופוטרופוס", והמערער לא היה כזה.
לשיטתו של קצין התגמולים, המערער תפקד כל השנים, ידע להתנהל אל מול הרשויות ולנהל את ענייניו, ניהל עסק לתריסים ולאלומיניום, ביקש הקלות ממס הכנסה בשל היותו פגוע ממלחמת יום הכיפורים, ואף הגיש תביעה לקצין התגמולים בשנת 1977, תביעה שנדחתה והוא ערער עליה. ועדת הערר פסלה אחת לאחת את ה"עדויות" ל"תפקודו" של המערער. היא ציינה כי המערער לא היה "בעל עסק" אשר הביא לו פרנסה אלא בעל עסק כושל, אשר עקב חרדותיו ופחדיו ממלחמת יום הכיפורים בקושי הצליח לנהלו, ונושים התדפקו על דלתו. הוועדה מביאה מדבריה של עובדת סוציאלית אשר טיפלה בו בשנות השבעים ואשר ציינה כי עקב פחד הגבהים שלו, הוא אינו מצליח להתקין תריסים אצל לקוחות, לעיתים אינו מגיע ללקוחות שקבע עימם, אינו גובה כספים המגיעים לו מלקוחות, אינו גובה חובות מגורמים שונים, רעש כביש גורם לו לחזרה לאירועים הטראומטים, והוא מחזיק את העסק אך ורק בכדי לא להודות במצבו כפגוע-מלחמת-יום הכיפורים ולא ליפול למעמסה על אחרים.
לעניין טענת קצין התגמולים ולפיה "עצם פניתו של המערער למס הכנסה בעבר בכדי שיתחשבו במצבו מעידה כי יכול היה לפנות באות מידה גם לקצין התגמולים", קבעה הוועדה כי פניה זו למס הכנסה אינה מלמדת על "התנהלות אל מול הרשויות" אלא לכל היותר על יכולת "כיבוי שרפות" שכן המערער עשה כן אך ורק לאחר שנציגי מס הכנסה התדפקו על דלתו, אך הוא בשום פנים ואופן לא יכול היה ליזום הליך ארוך טווח אל מול קצין התגמולים. גם את טענת קצין התגמולים ולפיה המערער יכל לפנות כל השנים אל קצין התגמולים ולראיה, הוא פנה אליו בשנת 1977, שוללת הוועדה מכל וכל בציינה כי הפניה אל קצין התגמולים בשנה זו נעשתה בעזרת ובעידוד הפסיכיאטרית שלו ואנשים אחרים, ומשנדחתה תביעתו בטענת התיישנות הוא נכנס לדיכאון ולא עמדו לו הכוחות להתעמת עם טענה זו.
הוועדה הצביעה על כך כי רק כי רק משבגר בנו הבכור של המערער, וסייע בידו להגיש תובענה לקצין התגמולים, עלה בידו לראשונה להתמודד עם הליך מסוג זה.
לסיכום, מציינת הוועדה, לאורך כל השנים מצבו הנפשי של המערער לא אפשר לו לפתוח בהליכים כנגד קצין התגמולים ועל כן יש להכיר בו כמי שנכנס לגדרי סעיף 18(ו) לעניין קבלת תגמולים רטרואקטיביים.
עוד קבעה ועדת הערר כי ההלכה הפסוקה העדכנית ביותר אינה קובעת מבחן כה מחמיר לישומו של סעיף 18(ו) לחוק הנכים ואינה דורשת כי המבקש יוכיח כי היה חולה-נפשית במידה כזו שנזקק לאופוטורופוס, שהיה פסיכוטי או שהיה מנותק מן המציאות, ודי להראות כי עקב מצבו הנפשי לא יכול היה להתמודד עם הגשת תביעה לקצין התגמולים.
הערעור התקבל כאמור, והמערער זכה לתגמולים רטרואקטיבים החל משנת 1973 ואילך.