הארולד פינטר (1930-2008), זוכה פרס נובל לספרות (2005) עוטה על רעיונותיו הפוליטיים מעטה שכמעט מעלים אותם.
בזמן הצפיה בהצגת "סדר עולמי חדש" בחאן הירושלמי, אתה נלכד בקסם של המשחק המופלא, המדויק, המתבסס על שפת גוף עשירה שממלאה את מקום המילים.
התלבושות המעוצבות כמו בידי גדולי האופנאים, בסגנון המשלב את שנות השבעים ותקופה עתידנית גם יחד. אתה מוקסם מיופין של הדמויות, שהגיעו למסיבה בבית איל הון, אותו הם משכנעים לחבור למועדון שלהם. כשהכוונה לא רק לספורט לסוגיו, אלא הרבה מעבר לכך.
למרות הדמיון למחזות האבסורד של סמואל בקט, כאן זה לא "מחכים לגודו". גם אם המשפטים הנאמרים קצרים ומעטים, וההצגה בנויה על עושר ויזואלי, מוסיקלי ועיצובי מדהימים, הרי שפינטר הוא עמוק יותר. המסיבה שאליה מגיעים המוזמנים במיטב המחלצות, לביתו של איל הון מבוקש חברתית, כרוכה ברצונם לספחו כחבר למועדון הספורט והחברה אותו הם משבחים ומקלסים. הקולות שברקע מרמזים על ניסיון מהפיכה, משהו קורה שם בחוץ. אך החבר'ה במסיבה ממשיכים בצביעות האנגלית הידועה להתעלם, ובלבד שיישמר הסדר הטוב שלהם על-כנו.
לג'יטה מונטה הבימאית מגיע שאפו על הבימוי שהוציא מהשחקנים את המיטב שבהם. ויטלי פרידלנד המדהים (תמיד) בכשרון שכאילו נשלף מניסיון של משחק רב שנים; יוסי עיני, כעין יגו מודרני רב תעלולים; לירון ברנס כבעל הבית - מרשים, אצילי ושולט בזירה; שמרית לוסטיג, נילי רוגל וכרמית מסילתי-קפלן - מרהיבות בהופעתן. הכל מאד אכספרסיבי, על-רקע תפאורה משתנה של מראות ודלתות נעות שמחליפות אווירה ומיקום בשניות. התלבושות ועיצוב הבמה הן פרי יצירתה של פולינה אדמוב. העריכה המוסיקלית של דורי פרנס פשוט מהווה עוד שחקן על הבמה, בעוצמה ובהשפעה על החושים.
הקטע העמוק והמסכם את ההצגה, נשמע מפי וויטלי פרידלנד, לפני הסיום, והמשפט המסיים את הקטע: "אני יושב, מוצץ את החשיכה, זה מה שיש לי. החשיכה בפה שלי ואני מוצץ אותה. היא הדבר היחיד שיש לי, היא שלי. אני מוצץ אותה". המשפט הזה אומר הכל. הקהל יוצא, ולא בדיוק יודע על מה הייתה ההצגה. רק כשהוא הולך הביתה, חושב, מהרהר - הוא מסיק שזה המצב הטוטאלי של היקום. וזו תמצית הפילוסופיה של פינטר.
