מכתב התשובה עליו הייתה חתומה טובה ברוק היה לאקוני עד כדי גסות: "בהתייחס לבקשתך הראשונה, התשובה היא שלילית. בהתייחס לבקשתך השנייה, התשובה חיובית. ההחלטה התקבלה בישיבה של הפורום החברתי המורחב הכולל את המזכירות וועדת החברים בהנחיית המנהל החברתי החיצוני ופסיכולוג מטעם התנועה".
אברמ'ק התבלבל לרגע. הוא לא זכר מה הייתה בקשתו הראשונה ומה בקשתו השנייה. רגע, אבל בקשתו השנייה הייתה למגורים והקיבוץ נענה לה, למה שלא יתנו לו באותו שוונג גם להיקבר בקיבוץ? כמה זמן בכלל נשאר לו? אבל הוא אירגן מיד את מחשבותיו והבין מהי אותה בקשה שנייה שנענתה בחיוב. כן, הם מוכנים להקצות למי שהיה מספר אחת ברשימת הוותק של הקיבוץ מטראז' של שני מטר על 80 סנטימטר בעומק שייקבע על-ידי אנשי המקצוע. זה מה שהם מוכנים לתת לו. קבר. פתאום נפל מהמעטפה פתק כתוב בכתב יד: "טובה ביקשה ממני לדאוג למשלוח המכתב, אז מרוב דאגה החלטתי לצרף פתק משלי. אתה בטוח שאין לך בקשה שלישית ואחרונה? אתה יודע ממי". בפעם הראשונה מאז תחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת הוא הרגיש משהו זז במכנסיו. קיביניו מט, אני לא מאמין בהוא עם העין הטובה שאני לא מאמין בו.
כדי לבדוק את הבקשה השלישית הוא קפץ על האוטובוס לעפולה. באותה הזדמנות ינסה להתמקח על בקשתו הראשונה. בתחנה המרכזית ישב קרוב לשעה בהמתנה לקו 25 שעובר דרך עפולה עילית, נכנס לשני כפרים ערביים בדרך, לוקח שמאלה להוריד נוסעים בדברת, חוזר לכביש הראשי, פונה שוב שמאלה לעשות סיבוב בדבורייה, משם עוקף את ההר דרך שכונות הקצה של הכפר הערבי הסמוך, ומגיע סוף סוף לצומת גוש סלעית. עוד שעה הלכה על סיבובים שבדרך הישר הם לא יותר מ-20 קילומטר. חיכה לטרמפ. הגיעה המונית של ג'ונדי אל-עזייזה. הציץ פנימה. עזייזה הציץ בו והאיץ בו: "תיכנס תיכנס". אברמ'ק ניסה עליו את הערבית שלו. עזייזה הסתכל ביצור המוזר, ופתאום זיהה אותו. שניהם התחילו לצחוק ואברמ'ק נדחק אל תוך ערימה שהייתה מורכבת משני זקנים, זוג הורים צעירים, ועוד שלוש בנות, וחייל אחד. עזייזה פתח את הדלת האחורית וסידר את המטען האנושי כמו בעל משאית מנוסה. אברמ'ק קבור מתחת לקיבוצניקיות שלא ידעו מיהו.
התלבט למי לגשת ראשונה – לבעלת הבקשה הראשונה, כלומר לטובה מהפורום החברתי, או לבעלת הבקשה השלישית שלא הזדהתה אבל היה לו ניחוש טוב מי זאת יכולה להיות. הוא נאחז חזק במכתב הישן המקומט בכיסו וסטה במהירות לכיוון שיכון הגנים. פתאום עצר. מה אני הולך כל כך מהר? אני בן תשעים, לא? ממתי אני הולך מהר? והכפיל את דהירתו ואף דילג על איזה סלע קטן שהסתיר פקעת רקפות, וכמעט ריחף בריצתו עד שנעצר בחריקה לפני דלתה של פאולה.
"אברמ'ק, מה אתה עושה פה?" היא הביטה בו מעבר לרשת החלון.
"באתי בקשר ל... בקשה השלישית, את יודעת".
הוא ניסה לחדור במבטו דרך הרשת, ראה היטב את צלליתה, אך התקשה בפרטי הפרטים של הפנים והגוף. אבל זיהה את פאולה, איך אפשר לטעות. הוא ראה שהיא עטופה בחלוק משי מתנפנף שאת צבעו לא הצליח להגדיר מבחוץ, הבחין בעיקר בלובן החשוף שביצבץ בין חגווי המשי.
"מה?" היא שאלה.
"הכנסת את הפתק, לא פאוליצ'קה?"
"איזה פתק?"
"אני יכול להיכנס?"
"לא!"
"את עם מישהו?" הוא חקר, עדיין עומד בחוץ לא רחוק מהדלת.
"לא".
"אז מה הבעיה?"
"מה הבעיה?"
"כן".
"הבעיה שאני לא כתבתי שום פתק. אני לא יודעת מה אתה סח".
"מעניין...", הרהר אברמ'ק בקול רם. "הייתי בטוח..."
"מה קרה אברמ'ק? מה גרם לך לחשוב שאני היא זאת שאמורה למלא את בקשתך השלישית?"
"מה גרם?" חכך אברמ'ק בינו לבינו. "הישבן הגדול שלך, התוחעס שלך גרם", אמר ופרץ בצחוק גדול.
"מה?!" וגופה התחיל לרטוט מעבר לרשת, קולות חנוקים של אינפוף ואחר כך צחוק בקעו גם משם. "מעניין מאיפה בא לך הרעיון הגדול הזה!" ושוב עבר בה רטט של צחוק. "טוב, אתה יכול להיכנס, אם אתה כבר פה, אני יודעת..."
כשנכנס בדלתה הוא הסביר לה: "פעם שרגא וחיים ונורי ואני, כשאספנו תפוחי אדמה במסטבה, סיכמנו בינינו שכשפאולה מושיבה את תרמיליה על הרכס של כאוכב אל האווה, היא יכולה להשעין את שדיה על הרי הגלעד. וחיימק'ה זרק: שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".
"שב עכשיו, תירגע", היא אמרה, והוא ראה את גופה נע בחתוליות כבדה ועצלה ממנו והלאה אל המטבח.
"תודה, פאוליצ'קה, אני מוכרח ללכת. טעיתי בקשר לפתק".
"אבל לי יש עכשיו בקשה... ראשונה, שלישית, אני יודעת? תעשה לי גם מרפסת".
"בשבילך, עד חצי הבלקון!" אמר במלכותיות, נופף אותה בקלילות בתנופה אחת של קראקוביאק, ונעלם מעבר לדלת.
כשהגיע לחדרה של טובה היא הייתה משום מה מחויכת וקוקטית בצורה מגוחכת לאשה בת 70. "למה לא טילפנת, אברמ'ק, ממש לא התכוננתי".
"לא יכולתי לחכות".
"אני מבינה אותך לגמרי. גם אני לא הייתי עומדת בזה. למזוג לך משהו חריף?"
"ואיפה נורי? נורי לא פה?"
"נורי? מה אכפת לנו מנורי?"
"איך את מדברת, טובה?!"
"באת בקשר לבקשה השלישית, לא?"
"אם הייתי יודע על מה את מדברת, הייתי יכול לענות לך", נכנס גוון קשוח לדיבורו. משהו שהזכיר את נהג המק האפור שפרץ מחסומים של הבריטים בשנות ה-40'.
"מה, לא עניין אותך, מי המסתורית שכתבה לך מין פתק שכזה בלי לחתום את שמה, ורק ציירה שם בפינה פרח קטן?"
אברמ'ק הבין שהתבלבל, והחליט להתרכז במטרתו הראשונית, כלומר בקשה מספר א': להיקלט בחזרה בקיבוץ שגירש אותו, לקבל דירה, אפילו דירונת של חדר וחצי, הוא ישלם. כי פשוט לא טוב לו בשדות-עמק.
"אין למי לערער", פסקה טובה. "קיבלת הרי את המכתב: התשובה לבקשתך הראשונה שלילית".
"טובה, אני מתחנן בפנייך. כשברכה עוד הייתה בחיים זה לא הפריע לי. היא הייתה בשבילי הכל ולא הרגשתי בחלל הריק שמסביבי. כשהיא נפטרה פתאום ראיתי שמסביבי מתרוצצים מנהיגי מפלגה קשישים שמטפלות ערביות מאכילות בכפית. לא טוב לי שם, טובהל'ה, קשה לך להבין?"
"אני מבינה טוב מאוד, אבל המוסדות החליטו. אברמ'ק, גם אני הופתעתי. המטורפים האלה לא שוכחים. הם לא שוכחים את המרפסות!"
"שמעתי שראש הממשלה, שביבי, רוצה עכשיו לעשות תוכנית לסגירת מרפסות. אז אני מוכן בתמורה לדירונת קטנטנה לסגור את כל המרפסות שבניתי בניגוד לתוכנית".
"דווקא אלה שגרים בשיכון המרפסות מתנגדים שתחזור".
"אני בן תשעים, ריבון העולמים!"
"אני יכולה לדון רק בבקשה השלישית".
"תדחפי את הבקשה השלישית לפיזדמטי שלך, קורבה, חולרה יאסנה בשה-קרב".
אברמ'ק היה נחוש להערים על הקיבוץ. אבל יום אחד, כשנכנסה פאולה לחדר האוכל לסידורים, כי בבניין הגדול כבר עשו הכל חוץ מלאכול ארוחות מסודרות, היא ראתה מודעת אבל בולטת במרכז לוח המודעות: "אברמ'ק מרחב איננו – קיבוץ עין-התבור משתתף באבלן של הבנות, הבנים והנכדים. ההלוויה תתקיים מחר בקיבוצנו. נצא בשעה ארבע אחר-הצהריים מהמועדון".
פאולה הרגישה שהיא עומדת להתעלף. היא רצה לברז המים הקרים. שטפה קצת את פניה ולגמה מי קרח. היא לא האמינה שזה קורה. משך שלושה שבועות שלמים התנהלו ויכוחים בלתי פוסקים על העניין של אברמ'ק, ופוף. הוא מת. על המודעה היה כתוב גם: "בהתאם לבקשתו להיקבר בעין-התבור...".
"התשובה חיובית", מלמלה פאולה בזעם.
שרידי ההשלמה הדרום אמריקנית המושחתים, חברי ההשלמה ההונגרית הגנבים, הזונות מחברת הנוער הרומנית – כולם היו נגד. רק מעטים, כמו אליעזר שדהר כמטורף על הקלנועית שלו, ואריה, ועוד כמה אודים עשנים מגרעין המייסדים של קרית-חיים ובן-שמן, החליטו למחול לאברמ'ק על המרפסות ולתת לו את המנוחה של חזרה לחיק הקיבוץ שבנה ואהב. זה לא עזר. החבורה הקשוחה ונמוכת המצח של אריק, עידו ואיתמר, שניהלו עכשיו את המשק המופרט, טענה כי הקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו אפילו חדר אחד פנוי בשביל אברמ'ק. אבל עכשיו זה כבר לא שינה. כמו שרבים מהוותיקים לא החזיקו מעמד ונפטרו באמצע המירוץ לשיוך הדירות, כך אברמ'ק כרע נפל במאבק על חדר וחצי בקיבוץ עין-התבור.