אדמו"ר כזה היה למשל פרופ' ישעיהו לייבוביץ'. כשזה הגדיר את הכיבוש כאבי כל חטאת והביע תמיכה בסרבנות שירות, ידעה מערכת הביטחון כי יש לה בעיה: לא יעזרו ניתוחיהם המלומדים של משפטנים או של אנשי מדעי המדינה בדבר החומרה שבסרבנות סלקטיבית, גם לא דעתם של אסטרטגים ואנשי צבא, חלקם מן השמאל, בדבר הכורח לדכא טרור בשטחי יש"ע; אצל חלקים באליטה החילונית-ליברלית קריאתו של לייבוביץ' לסירוב הינה כציווי דתי הממסגר את פקודות הרמטכ"ל כבלתי תקפות בעליל. את חסידיו של לייבוביץ' לא ניתן היה לשכנע כי מומחיותו של אינטלקטואל זה היא כימיה ופילוסופיה של המדע – מיסגורו כאיש המוסר האולטימטיבי הפך את ביתו אתר עלייה-לרגל של מי שטרם גיבשו את הכרעתם באשר לאימוץ או דחייה של הוראות השעה.
גם
שמעון פרס ידע ימים בהם השכיל למתג את עצמו כאדמו"ר. לאחר שנות פעילותו החשובות במשרד הביטחון, ולאחר שנים רבות אחרות שבהן נתפס בדמות העסקן המפא"יניק השואב את כוחו ממניפולציות מקייאבליסטיות במרכז מפלגת העבודה בפרט ובפוליטיקה הישראלית בכלל (ששיאן במה שכינה
יצחק רבין "התרגיל המסריח"), החליט לעבור "מתיחת פנים". במסגרתה מיתג עצמו – בעזרת מאמצים יח"צניים ותקשורתיים של אוהדיו הקרובים – כ"איש הספר" אשר לנגד עיניו "ההיגיון האוניברסלי" ו"הרצון הכללי", בניגוד כמובן למה שמזוהה כפוליטיקה מקומית, עסקנית וטרחנית. שיאה של תקופת אדמו"רותו היה לאחר תהליך אוסלו, שאז הוצג כמי שראה את "האור" ופיתח קשרי רעות עם מנהיג אש"ף, כאישיות ממלכתית המצויה "מעל" לפוליטיקה הקטנה ומודעת לעומק מחויבותה כ"אבי מחנה השלום" האמור להנהיגו. אין זה מוזר אפוא כי אחד האלופים עלה אז לרגל לביתו, לאחר שקיבל הוראה לכך מן השר הממונה עליו, כדי לזכות בהתייחסותו ובהמלצותיו – עלייה לרגל שהזכירה את אותן עלייות לרגל של שרי ביטחון לבתיהם של גדולי התורה חובשי הכיפות.
לאדמו"ר שכזה הפך גם
אהרן ברק, פרופסור למשפטים, אחד מיני רבים, אשר למרות שמחקרו האקדמי התמקד דווקא בתחום המשפט הפרטי, הצליח לכפות את "המהפכה החוקתית" על מדינת ישראל. לקבוצות רבות – האישור שלו, על גבי פסקי דין, את מדיניות הממשלה, הוא שמקנה לגיטימציה מוסרית להוצאתה אל הפועל, ובמיוחד ההיפך מכך – שלילתו את מדיניות הממשלה כמוה כקריאה מוסרית לדחיית הכרעות הממשלה.
על אדמו"רותו של ברק עוד תיכתבנה עבודות מחקר בפסיכולוגיה חברתית: עמידתו מול ממשלת ישראל ושמירתו על בית המשפט העליון "נקי מאג'נדה" כאתר מונוליטי המשמש בית לקבוצת מיעוט ישראלית (חילונית-ליברלית-יונית) המעדיפה את ה"גלובלי" על ה"לוקלי", נכונותו לקיים תחרות סמכויות בין הזירה המשפטית לזו הפוליטית והביורוקרטית, והכל בשם "חירות האדם" ו"זכויות האזרח" – מיצבה את בית המשפט העליון, בקרב כל אותן קבוצות שלאחר מהפך 1977 ביקשו "להחליף את העם", כבית הכנסת הליברלי ואת ברק – כראש מועצת גדולי התורה המכהנים בו.
בנשימה אחת ניתן להזכיר גם את מעמדו של פרופ' נועם חומסקי בקרב קהל מאמיניו בפקולטות למדעי הרוח, או זה של פרופ'
זאב שטרנהל בפקולטות למדעי החברה. בהקשר זה, אולי מן הראוי לציין גם את מי שאינם בחזקת אדמו"רים אלא סלבריטאים לרגע, הזוכים להון תקשורתי בר-חלוף: סרבני שירות או חותמי עצומות פרובוקטיביות נגד המדיניות הישראלית. את נוכחותם התקשורתית של חלקם מיהרו מי מאנשי התקשורת להפוך לרחבה ומחמיאה, ולארחם בתוכניות אירוח, בין כמרואיינים ובין כמנחים. וכמובן שעוד תידרש העמקה במיתוגם הסלבריטאי של מרדכי וענונו, טלי פחימה וענת קם – כידוענים המייצגים את הנאורות הברנז'איסטית החדשה.
כל קבוצה ורבניה, כל קהילה ואדמו"ריה. נראה כי ההגדרה של קבוצות בחברה הישראלית כחילוניות היא שטחית מדי. הן אומנם מתנערות מעול תורה ומצוות, אך נזקקות פסיכולוגית-סוציולוגית לתיווך המציאות בעזרת מי שנתפסים בעיניהן כפרשני הדור וכמנהיגי "דת זכויות האזרח" החדשה. זוהי למעשה מעין המרת דת בדת בעלת שפה משלה, ציוויים משלה, אורתודוכסיה משלה וגם – אדמו"רים משלה שעל פיהם יישק דבר.
