כולנו מכירים את הקרבות המפורסמים והידועים ביותר בתולדות מערכות ישראל - קרבות בהם מצאו עצמם לוחמים, מעטים מול רבים, במצבי נחיתות פיזיים שונים ומשונים ובכולם הם נאלצו להפעיל את מיטב כישוריהם ויכולתם כדי לצאת בשלום ואף לנצח. בכל המקרים הללו גם שולמו המחירים הגבוהים ביותר בחיי אדם.
לטרון, מעבר המתלה, גבעת התחמושת, תל פאחר,החווה הסינית, החרמון, הבופור ורבים אחרים. ועכשיו מאבקם ההירואי של לוחמי השייטת במשט לעזה.
מה המשותף לכל הקרבות המפורסמים האלו? המשותף הוא שהפכנו לוחמים צעירים לגיבורים בעל כרחם, לוחמים שנקלעו לסיטואציות בלתי אפשריות שכדי להיחלץ מהם, כדי להישאר בחיים, כדי לנצח וכדי לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, נאלצו לבצע פעולות שהפכו אותם ובצדק, לגיבורים. בעל כרחם.
הסיבות לכך היו החלטות כושלות, לא נכונות, פזיזות ויהירות, אפילו מטומטמות ואטומות מתוך סיבות שונות ומשונות, של ההנהגות הפוליטיות והצבאיות לדורותיהם ששלחו את הלוחמים הללו למשימתם.
החיילים הללו הפכו לגיבורים, כי היו צריכים לבצע פעולות שבדיעבד היו פעולות על גבול ההתאבדות והטירוף. פקודות והנחיות לא רציונאליות, לא חכמות, שחייבו ובצדק ,את כולנו, להלל ולשבח את הלוחמים המבצעים. כך אנו עושים היום ללוחמי השייטת, שנשלחו לבצע משימה כמעט בלתי אפשרית, משימה שלא הוכנו ולא הוכשרו אליה, משימה שלא יכלו לנצח בה, אבל משימה שהוכיחה את איכותם, עוז רוחם ואומץ ליבם - כי אחרת אבוי לכולנו.
תוצאות הפעולה מוכיחה כי ישנם יותר מדי אנשי צבא לשעבר ובהווה בצמתי קבלת ההחלטות בישראל. לשאר אין כמעט דריסת רגל-והתוצאות בהתאם. על כולנו להיחרד מחיזיון הבינוניות והקיבעון המחשבתי ומהדרך בה ההנהגה הפוליטית בישראל מקבלת החלטות.
שוב הוכח, כי מנהיגות פוליטית וצבאית המקבלת החלטות שגויות, החלטות לא שקולות ולא חכמות, מסכנת את כולנו והופכת, שוב, את הקומץ הלוחם בשורה הראשונה ובקו האש לגיבורים.כולנו היינו מוותרים על גיבורים. כולנו היינו מוותרים על איבוד חיים מיותר.
החלטות ההנהגה הפוליטית בישראל מסכנות את כולנו! בטוחני שגם אתם חשתם זאת השבוע. אותה תחושה לא נעימה האומרת - מה הם עושים שם לעזאזל??
כנראה, במציאות מדינית וגיאופוליטית מורכבת כמו שנמצאת היום מדינת ישראל, אנו חייבים למצוא את הדרך, או לפחות לפתוח בתהליך, בו יוכלו אחרים להגיע למוקדי קבלת ההחלטות. אין ברירה אחרת. כך זה לא יכול להימשך!
