בלא שנציב גבולות ברורים לתפקידו של החוק בחיינו, ואין חולק על כי החוק ושמירתו מהווים נדבך חשוב מאין כמוהו במרקם החיים הדמוקרטי של כל כולנו תוך שוויון מוחלט בפניו, הרי שאנו גולשים לאנרכיה והיא "שלטון החוק".
"שלטון החוק" אינו ישות ערטילאית המתקיימת בבועה סטרילית בספירות נעלמות. החוק וקיומו במדינה הדמוקרטית חייב לעמוד יום-יום במבחן המעשה ובעין הציבורית. אנו כריבון נתנו סמכות רבה ועצומה בידי האנשים המופקדים על ביצוע החוק, אך נשכח מעימנו כי אין לתת סמכות בלא שנטיל בה-במידה אחריות על השופטים, אשר תעמוד באיזון מושלם מול הסמכות שהואצלה על ידנו עבורם. הטלת אחריות, מחייבת קיום מנגנוני פיקוח ובקרה אמינים ואובייקטיבים, אשר יאפשרו להעמיד את החלטות השופטים תחת סרגל שיפוט אובייקטיבי ואוניברסלי, ולאורו תישפט המערכת ושופטיה.
עלינו לערוך בידול חד, ברור ובהיר - אין קיימת חיה כזו בשם "שלטון החוק". לגבינו כדמוקרטים קיימת אך "מדינת החוק", באשר המדינה ומוסדותיה, אלו הנבחרים ואלו שאינם, כגון מהשירות הציבורי, הינה היישות היחידה אשר לה הואצלה הסמכות לשלוט בנו על ידינו, במו ידינו, ובכך אנו הננו המאצילים סמכות בידי שופטים בתוכנו להיות מופקדים על ביצוע החוק יחדיו עם רשויות האכיפה.
זו אינה סמנטיקה, אלו אינם תעלולי מילים. ההבדל בין "שלטון החוק" ל"מדינת החוק" הינו תהומי, כמוהו כהבדל בין שמים וארץ, כמוהו כהבדל בין משטר טוטליטרי למשטר דמוקרטי. הבנת המושג "מדינת חוק" לאשורו, חייבת למנוע את מחול השדים והכאוס המתחולל במקומותינו מזה שני עשורים באשר לשלטון השופטים על חיינו בניגוד לאמור להיות, הוא שלטון "מדינת החוק".
ומכאן, ברי כי כל כוחה וסמכותה של מערכת המשפט ניזון בראש ובראשונה מאמון הריבון, הוא העם. משאבד אמון הציבור במערכת המשפט קיימות אך שתי חלופות: על מערכת המשפט לתקן עצמה בהתאם לתקנות והסטנדרטים הציבוריים הנדרשים והמוסכמים, או להיות מוחלפת, מהותית ופרסונלית, בטובה ממנה. מערכת משפט הסוטה מהנתיב הציבורי המוסכם הופכת שלא בטובת כולנו ליישות בועתית היוצאת מכלל שליטה והעלולה להוליכנו למחוזות האנרכיה.
מערכת משפט הקובעת לעצמה את סדרי יומה בלא שתהיה מחויבת לדין וחשבון לריבון שמינה אותה, תגיע במהרה לגזור גזרות ולשפוט משפט שהציבור אינו יכול לעמוד בהם ומכאן שהינם פסולים.
מערכת המשפט מצידה, חייבת לעמוד על כללים המאזנים בין סמכות הציבור כפי שמתבטאת על-ידי הריבון בחקיקת חוקים, לבין כללי הצדק האוניברסלי. מאידך-גיסא, בעוד חקיקת הריבון הינה אקסיומטית באשר ביטא רצונו באופן מפורש, הרי שהצדק האבסולוטי הינו מושג אמורפי-לעיתים הניתן לפירושים שונים בידי אנשים שונים, כולל השופטים וכולל הריבון. העובדה כי הסמכנו השופטים לפסוק משפט צדק, אין פירושה כי פסיקתם לעולם צודקת, באשר כאמור הצדק אינו חליפה הגזורה לפי מידה אחת בלבד, גם אם אנו רוצים להאמין בכך בכל מאודנו, שהרי הצדק כמוהו כאמת, תלוי את מי שואלים ומתי.
ומכאן, כי אין לשופטים סמכות מוסרית גבוהה יותר משל הריבון, באשר שני הגופים הללו יכולים להיות הן צודקים או טועים באותם נושאים העומדים על הפרק. מכאן גם תובן פסיקת חכמינו כי "אין גוזרים גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה". הללו כבר הבינו מזה זמן רב כי במאזניים העדינים שבין הריבון למערכת המשפט, בסופו של יום, הציבור, הריבון - הוא שקביעתו מחזיקה מים רבים יותר.