לפני כמה שבועות חשבתי לכתוב כמה מילים על יואב יצחק. אין ספק שיצחק הוא זן נדיר; לוחם צדק שנדמה שרק דבר אחד מניע אותו בעולם העיתונות (ואולי בכלל) - לחשוף את האמת. המילה הזו, 'אמת', המכילה את האות הראשונה, האמצעית והאחרונה באל"ף-בי"ת, כאילו נעלמה מן העולם הפוסט-מודרני, שבו רק הממזר, ה"מבריקן", ה"משפילן", המצליחן, השנון, זה שמצלם זוועות, ה"יעיל" שמנצל אבל לעוד אייטם, הוא-הוא המלך. בא נרי אבנרי והרים את כפפת התשבחות שנכתבה על ידו במאמר
"עיתונאי העשור שלי". אבנרי, אדם מיוחד בפני עצמו, שבחר לגולל את משנתו גם באתר "מחלקה ראשונה", אשר מאפשר כתיבת בלוג "ללא פנקסנות", כפי שמצוין באתר, חש בעצמו את זרועה הארוכה של התקשורת, בכתבה של ענת טל-שיר "עלייתו ונפילתו של נרי אבנרי" בנוגע לכתבת תחקיר על המסעדה שלו, מכוון בכתביו בדיוק לבעיה, כפי שהוא ורבים רואים אותה עין בעין:
התקשורת.
כך כותב אבנרי ב
אתר האינטרנט שלו:
"בדיוק כמו שנודיסטים לא מתביישים איש מרעהו, העיתונאים בישראל לא מתביישים לספק לצרכנים, תקשורת ברמה אתית של זונות בכביש". משהו כמו "שלטון העם יורד אל הכביש" של מאיר אריאל ז"ל, עוד אחד שהתקשורת נזכרה שהוא גאון - רק אחרי שהלך לעולם שבו הברנז'ה אינה שולטת.
התקשורת, המעידה על עצמה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", חדלה לעשות את המוטל עליה - היא חדלה לשמור על הדמוקרטיה, היא זונחת אותה ונותרת רק עם המילה הראשונה - כלב:
חסרת נשמה, רואה בגוון אחיד - ממש כמו כלב בשחור-לבן, מריירת כמו כלב, עטה על זוועה מתרחשת כמוצאת שלל רב. כבר לא "מותר האדם מן הבהמה", אלא מותר לנהוג כבהמה. המסוכן בתקשורת, שהיא מציגה עצמה כנשאית של שיח דמוקרטי גלוי לכל, כאשר היא כמעט ההפך הגמור. לוואקום הזה הבטיח יואב יצחק להיכנס. והוא נכנס - בהצלחה רבה.
יואב יצחק הוא אדם מיוחד, צנוע ומקצוען. השונה במאמר זה מעוד טור ביקורת, שהוא מזכיר שאנחנו בני-אדם. לפני מילים מצוינות של הבלוגרים הביקורתיים והמרקסיסטיים שכחנו להיות לא-נורמליים. תחקיריו של יואב יצחק הם על אנשים נורמליים - עובדה, אף עיתון גדול לא מעסיק אותו.
