(המאמר הינו מאמר המשך למאמרי בנושא הכאוב של האקדמיה הישראלית בשם "עמימות אקדמית" (ראה מאמר משמאל)).
לאור מעמדה העגום יחסית של ישראל בין מדינות העולם נוטים רבים מאיתנו לטפל בחשוד המיידי, ואלו כמובן מדינות העולם המתנגדות לישראל ומוציאות דיבתה רעה, אם כביקורת לגיטימית על מעשינו ואם מפאת אנטישמיות צרופה באצטלה של ביקורת לגיטימית.
התגובה הראשונה והטבעית מצד כל צופה סביר בהתנהלות העולם נגדנו הינה, כמובן, הבה ונגביר ונתגבר את ההסברה הישראלית ברחבי העולם ובא לציון גואל.
נכון, גישה זו הינה נכונה ויש לנקוט בה כמובן, אך האם זו הגישה הטובה ביותר אשר תישא את הפירות המבטיחים ביותר להשבת הלגיטימיות שלנו בעיני אומות העולם? ובכן, הרהור שני אפשר שילמד כי אנו מחפשים את המטבע מתחת לפנס בעוד זה כלל אינו נמצא שם.
משך כ-20 השנים שחלפו אנו עדים לזרם בלתי פוסק של אלפי, אפשר כי עשרות אלפי ישראלים אשר מאסו בהליך הדמוקרטי, איבדו סבלנותם, איבדו טיעוניהם, אמינותם התערערה בעיני הציבור; הללו איבדו את אחיזתם האידיאולוגית בארץ ישראל, מדינת ישראל והיהדות; אלו מאסו בשכניהם ובדעותיהם השונות, פיתחו מאפיינים טוטליטריים אשר מדריכים אותם לוותר על הוויכוח הפנימי הדמוקרטי בתוך ישראל ולצאת לרחבי העולם להוציא את דיבת ישראל רעה בתואנה המופרכת כי הינם (באיפכא מסתברא) פועלים לטובת ישראל באשר יודעים הם לכאורה מהו שטוב לאזרחינו יותר טוב מאזרחינו.
בעיקום מפיסטופלי מעניין, הרי אנו, שכה חפצים להידמות לאומות העולם בכל דבר ועניין, דווקא אנו מאופיינים בכך שבניגוד לכלל אומות העולם הדמוקרטיות אנו הם שרומסים במו ידינו את ההליך הדמוקרטי ויוצאים להתרפס בפני הפריצים מעבר לים על-מנת לשכנעם לרמוס את אחינו היהודים שנשארו מאחור. תופעה זו הינה, למצער, בלעדית לעם היהודי. הבה ונדלג על המסקנה הבלתי מחמיאה מה כל זאת אומר עלינו עצמנו.
לכאורה, גם עמים אחרים נקטו באופן הפנייה לעזרה חיצונית, כגון הדיסידנטים באימפריה הקומוניסטית, או כיום גולים אירנים וסורים. אך ההבדל הוא תהומי. הללו שם נקטו בדרך של מחאה מחוץ לגבולות המדינה באשר כל זכויות
חופש הביטוי והוויכוח הפנימי הציבורי נמנעו מהם בארצותיהם עקב שלטון טוטליטרי שקיים בהן.
אין המצב כך בישראל, שהרי זכויות הפרט וחופש הדיבור והביטוי הינם יסוד מוסד במשטר הדמוקרטי הישראלי, ומכאן תמוה על כי ישנם בינינו אלו אשר נוהים אחר כפיית דעתם על האחרים שלא בהתאם להליך הדמוקרטי.
דומה שדווקא החופש המירבי אחראי רבות לתופעה זו, ונציגו של אנרכיה דמוקרטית זו הוא אותו בג"צ וזה שעמד בראשו אהרן (הכל שפיט) ברק, אשר העצים את זכויות הפרט באורח בלתי מידתי בעליל על-חשבון זכויות הציבור. "מצב זה הפך את מדינתנו למדינת כל-דאלים-גבר, מדינה אשר מעודף חוק הפכה למדינת פורעי חוק בחסות החוק". יריעת מאמר זה אינה מאפשרת דיון בסיבות לכך, אלו האמונים על מאמריי, כבר קיבלו הסבר מפורט לכך בעבר (ראו מאמרים בנושא זה מצד שמאל).
אנו כבר מזהירים במדורים אלו מזה שנים כי תופעה זו תהפוך למכת מדינה, לאיום אסטרטגי החמור מכל איום אחר המרחף מעל ראשינו במדינת הלאום של העם היהודי, חמור יותר מהאיום האירני, יותר חמור מאיום החיזבאללה, החמאס וסוריה יחדיו, זה הינו האיום על אחדותו של העם הזה היושב בציון. דומה שמשך זמן רב היו רבים שברשו טיעון זה בבוז כרעיון עיוועים תלוש מהמציאות. הנה אנו באים, האקדח שהופיע במערכה הראשונה, יורה כעת לכל הכיוונים במערכות קיומנו. אכן, אין כלל ספק כיום כי קיים איום אסטרטגי מסוכן מאין כמוהו על קיומנו בידי אותם ישראלים הסובבים בעולם ומוציאים דיבתנו רעה בבחינת "ונוספו גם הם על אויבינו".
השקעת כל המאמצים בהסברת חוץ בלבד דומה למתן אספירין לחולה סרטן. המחלה המקננת בנו בתוכנו, היא שתכריענו ולא כל גורם חיצוני אחר ולכן עלינו לטפל ראש וראשון בגורם למחלה ואלו הם
"משנאי החינם בינינו".
ניתן כמובן לטפל ברקב האוכל בנו מבפנים באמצעות חרמות, נידויים ושאר אמצעים דומים. אך בכך לא נשיג את המטרה באשר ניצור מוטיבציה חזקה יותר לסכל את קיומה של מדינת ישראל באמצעות חתרנות פנים המפנה יד מתרפסת לעבר מדינות הים על-מנת שיוציאו עבורם את הערמונים מן האש, נגדנו כולנו.
לעומת זאת, עלינו לנקוט בגישות מקבילות, קצרות וארוכות-טווח, אשר בניגוד לאמור לעיל, יפתחו דיון ציבורי פנימי (דמוקרטי) לליבון משותף של הבעיות המונעות בעדנו מלהיות אומה הומוגנית נחושה ועמידה בפני אויביה הקמים עליה לכלותה.
הפתרון לטווח הארוך נעוץ בחינוך ילדי ישראל, לא רק לימוד, חינוך. דהיינו, קירוב האוכלוסיה היהודית (וגם הערבית – במידת האפשר) לתכנים ולרוח של המוסר והנפש היהודית דרך ידיעת הארץ ודרך ידיעת מקורותינו היהודיים. דומה כי הממשלה במתכונתה דהיום נוקטת בכיוון הנכון בנושא זה תוך שהינה מעצימה עיון ולימוד תכני מוסר ומורשת יהודית בבתי הספר ועל כך תבורך.
מאידך-גיסא, הפתרון לטווח הקצר עד בינוני הוזנח לחלוטין. הכוונה היא למוקדי השטנה הפנימית הקיימים באקדמיה, במדיה ובמערכת המשפט. הדרך ליישוב המחלוקות אינה טמונה במלחמת איש ברעהו אלא בדיאלוג בין הניצים. בהסברת-פנים בדרך של דיאלוג פנימי, הנוספת על הסברת החוץ.
בידינו הוא להטיל על 'משרד ההסברה' (או 'משרד ראש הממשלה') להקים גוף מתאם אשר ייזום ויפעיל מפגשי העשרה, דיון וויכוח בין קבוצות המוגדרות כיום כשוטמות-ישראל מבפנים, באוניברסיטות, במערכות העיתונים, בפרקליטות המדינה ובגופים דומים שיביאו אנשים אשר זה מזמן חדלו מראות את שאר הציבור כאחיהם היהודים, להובילם חזרה לחיק היהדות והישראליות. עלינו לכנסם יחדיו עם כולנו אל מדורת השבט, אל לב הקונצנזוס הישראלי.
לשם כך יש לגייס אנשי אקדמיה, עיתונות ומשפט אשר ידברו אל קהל היעד בשפתו ובגובה העיניים. ניתן כמו-כן לשתף בגופים המסבירים גם אנשים מוכשרים מהפלגים הדתיים בינינו אשר ירצו, יתווכחו, ימנפו, יענו על שאלות, וישכנעו מתפקרים אידיאולוגיים בינינו כי ה"שד" אינו כה נורא וכי ניתן למצוא את גיזת הזהב גם בתוכנו, ביהדותנו ובישראליותנו. יש להביא לחוגים אלו גם אידיאולוגים ציוניים כגון אנשי ההתיישבות באיו"ש אשר יראו באותות ובמופתים כי אינם בעלי קרניים.
חובתנו להביא את הרעיונות המסתחררים בכלל העם לתוך מגדלי השן האקדמיים, העיתונות הישראלית ומערכת המשפט, לעמת ולשוחח כיחידים, כחוגי-בית, כקבוצות העשרה וכקבוצות דיון הכוללות אותם, אשר - כך נראה - מנותקים הם מהמציאות החברתית והביטחונית הסובבת אותנו.
אין הכוונה כאן להפעיל אינדוקטרינציה אידיאולוגית על מתנגדים רעיוניים. הכוונה כאן היא להביא מתנגדים רעיוניים להבין ואולי גם לקבל דעות אחרות ולהיות סובלניים כלפיהן. יש להמחיש את התזה כי גם אם ברבדים מסוימים קיימים חילוקי דעות, הרי שבבסיס העניין אנו כולנו בסירה אחת וחולקים אידיאולוגיית ומוסר-בסיס אחד. יש להבהיר לאותם חוגים כי כולנו שואפים לשלום, אך לגיטימי הוא להחזיק ברעיונות שונים להשגתו בלא שניאלץ לנטוש את מדורת השבט ולרעות בשדות זרים.
אין גם הכוונה לחייב בעלי דעות אחרות לקבל את הדעות הרווחות כיום בעם, אך בהחלט ישנה כוונה לפתור חילוקי דעות דרך הבנה כי השיח הדמוקרטי חייב להתקיים בתוכנו ולא אצל פריצי העולם.
בכך שננקוט בדרך זו ניתן יהיה לפרק את המוקש הגדול ביותר המאיים על שלמות העם ומכאן במשתמע על סיכויי שרידותו.
כמובן כי במקביל חייבת מדינת ישראל להגדיר נכון מהותו של סוכן זר (ולא לחשוש מפגיעה בתרומות לבניין הארץ, אלו אינן נכללות בהגדרת סוכן זר במידה שנעשות בידיעת וברשיון השלטונות) ולחסום בנחרצות וללא רחם שלמונים ושוחד מארצות הים (תרומות ומענקים בניו-ספיק), לעוכרי ישראל בתוכנו.
סביר להניח כי במפגשים ובדיונים מעין אלו הרוב יבין את מניעי הצד השני, לכל כיוון, ברמות כאלו או אחרות, ואילו חלק קטן יותר עשוי אף לקבל את עמדתו של הצד השני. יובהר ויובן ואף נראה שיתקבל על הצדדים הקיצוניים של המפה הפוליטית הן מימין והן משמאל כי יש לפעול למיצוי השיח הדמוקרטי הפנימי ולא לפנות לצעדים מסכלי דמוקרטיה, הכורתים את הענף עליו כולנו יושבים, בכך שפונים לפריצי העולם לכופף את ידה של ישראל מאחורי גבה.
הכותרת שניתנה למאמר אינה בהכרח אמורה לשקף את המינוח המדויק ושמו של הגוף שיהיה מופקד על פתיחת הדיאלוג הפנימי, אלא מינוח זה בא אך לשרטט את "כוונת המחבר". דהיינו, עלינו לראות במשימת קירוב הלבבות והשיח הציבורי הדמוקרטי משימה לאומית באותה רמת עדיפות ממש כפי שעניין חינוך ילדי ישראל הינו משימה לאומית. שתי המשימות חשובות במידה שווה.
