ערוץ 1 זכה להרבה מחמאות על האופן והצורה שהוא סקר את משחקי המונדיאל וזאת הפעם הראשונה שהמשדרים זכו להיכנס לעשירייה הראשונה של הרייטינג. אני אישית לא רואה "הישג" ברייטינג אבל די לי שאלה שמודדים את אחוזי הצפייה, רואים זאת כקפיצת מדרגה של הערוץ. נדמה לי שהמונח מדרגה הולם מאוד את המציאות. שכן, במדרגות אתה לא רק עולה אלא גם יורד. אז- ירידה אפילו לשלב שבו היית לפני כן, היא נפילה.
הספורט, ובראש וראשונה הכדורגל, הוא כמעט המופע האולטימטיבי למדיום החזותי (מייד לאחר אסונות של טבע ואדם בשידור חי). יש בו כל מה שאנשים רוצים לצפות בו. תחרות, אקשן, תבונה, תכסיסים, מתח, פנדלים, נבדלים, בעיטות קרן, דאבל-פס ומה לא. 204 נבחרות בעולם התחרו כדי להיכלל בין 32 הזוכות שהשתתפו במונדיאל וזאת הקצפת של הכדורגל העולמי ה-crème de la crème.
הפעם זה לא היה רק פסטיבל אלא קרנבל צבעוני שכמוהו לא ראינו, כאשר בלב החגיגה הגדולה מככבת המארחת השחורה - דרום אפריקה, שכן זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של המונדיאל שהוא נערך באפריקה ועם הצבע, הקצב, הוובוזולות, התופים והקולות שמאות מיליונים ברחבי העולם שותפים לו מדי יום. ומה יכול להיות מרתק יותר וטלוויזיוני יותר. מכאן ש-5 מיליון הדולרים ששילמה
רשות השידור מכספי האגרה כפי שהיא מציינת, בצדק הושקעו ודיבידנד כבר בצידם.
אגב, מן הראוי לציין כי הספורט אינו דבר קוניונקטוראלי ברשות השידור הציבורית שלנו. היסטורית, בד-בבד עם המשדרים הראשונים של הטלוויזיה, הספורט היה חלק אינטגראלי מלוח השידורים. דן שילון שיסד את "מבט ספורט" ואלכס גלעדי שבא אחריו וגם יואש אלרועי קיבעו את ספורט בטלוויזיה הישראלית, פיתחו את המסגרת ורחשו לה אוהדים, בציבור ובכנסת. עד כדי כך, שבהעברות לווייניות מחו"ל שהיו אז יקרות מאוד, הספורט זכה לבכורה וגם לתקציבים. הוא היה פרה קדושה. כול "קיפוח" של הספורט מצא לו הדים מעל ומעבר לאחוזי הצפייה, בדיוק כמו "קול המוזיקה" ברדיו. אבל אז הוא היה חלק מפסיפס איכותי יותר, לא רק יחסית לזמן ולעובדה שהוא היה מונופול אלא - ברטרוספקט - טוב יותר במונחים של המדיום כיום. ישראל אף אירחה בשנת 1975 את הכנס הבינלאומי של מנהלי החדשות והספורט של איגוד השידור האירופי וההנהלה התקבלה אצל ראש הממשלה
יצחק רבין בלשכתו בירושלים.
ספורט הוא חשוב אך לא העיקר
הספורט, חרף היותו כאמור, ענף חזותי מאוד, שולב במסגרת השידורים בפרופורציה נכונה. הוא היה חלק מן התפריט ולא עיקרו. לא זכורים לי הזדמנויות שבהם משחקים מקומיים בליגות הישראליות, אם לא היה בהם חשיבות רבה, שודרו במשבצת של "מבט", אלא במקרים נדירים מאוד - תופעה שכיחה למדי בימינו שאינה ראויה לשבח. מה גם, שהדבר הזה לא הכניס את ערוץ 1 לעשירייה הפותחת של הרייטינג, לא גנב צופים מן הערוצים המסחריים, אבל הבריח צופים נאמנים לערוצים אחרים. זה לא שיקול. זה חנטריש. גם קיצור "מבט" למחצית השעה בימי המונדיאל הוא סד, שלא היה במקומו. הציבור הפסיד סיקור נושאיםכלכליים, חברתיים, בינלאומיים על חשבון משחקים שמלכתחילה ברור שהם ייעדרו מתח. ניתן היה לערוך תקציר, ולא לחתוך דרך קבע את מגזין החדשות היומי. "תפסת מרובה לא תפסת" חל גם על הספורט ולכך אתייחס בהמשך. באחרונה הדבר תוקן והמהדורה לא נחתכת לאחר חצי שעה, ויש ידיעות מעניינות. יחד עם זאת, המונדיאל הוא אירוע גם לכשעצמו, כאמור, וגם כקרש קפיצה לשינוי התפיסה והדימוי של הערוץ הציבורי.
ככה כותב שלמה מן ב"עין השביעית". "ברמה העקרונית, המונדיאל מספק הזדמנות לחוות, ולו לתקופה קצרה, את הטלוויזיה כפי שהייתה צריכה להיות: ספורט לכל בית, בלי הבדלי ערוצים ובלי לעשות חשבון מי שילם למי וכמה. שני המונדיאלים הקודמים שודרו ברובם בערוצי התשלום. הערוץ הראשון המושמץ מחזיר את כל צופי הספורט להיות שווים בין שווים, בלי שמישהו יחוש מרומה.
הערוץ הממלכתי הלך על כל הקופה וביצע גיוס כללי לטובת אליפות העולם בכדורגל. גם הצופים המסורתיים, שכדורגל הוא לא כוס התה שלהם, סופחו לטרנד על כורחם. כמעט בכל רגע נתון, הכדורגל פורץ מהמסך. אלה ימים של חסד, שאפשר לראות בהם סוג של תיקון למצב המדכא של שידורי ספורט שנדרסו ברגל גסה לטובת הכסף הגדול".
פרשנים לנושא התדמית אשר משבחים את ערוץ 1 על התעוזה שלו בהבאה מסיבית של משחקי המונדיאל, סבורים כי לאחר המשחקים כול צופה שמשחקי המונדיאל יגרום לו להציץ עוד פעם מה יש לו לערוץ להציע זה רווח נקי של השידור הציבורי. זה חלון ההזדמנות לרשות השידור. היא תזכה בעוד ביקור. היה שהמשבצת תתמלא בתוכנית מעניינת, אז אם תזכה בצפייה שלישית - זאת הזדמנות בלתי מוחמצת. לדעתי רשות השידור עשתה טעות כאשר הצטרפה לוועדה למדרוג-"רייטינג" בחזקת הימור על קלף טוב ב"משחק" זמני מאוד. וגם ככה היא באה בטענה שהמדידה של הרייטינג לא עולה בקנה אחד עם המציאות - קרי הצפייה היא גבוהה יותר. בהקשר שלי, זה לא מעלה ולא מוריד לגבי ההזדמנות שניתנת לערוץ הציבורי בשיפור תכניה, לאחר שרעמי המונדיאל ישככו.
אני רוצה לראות בזה קרש קפיצה לתכנים אחרים מלבד ספורט. הערוץ השכיל כבר להשתיל slot שנקרא "ביציעה" עם שני מגישים מראיינים, אולי הטובים שבו -
גאולה אבן ו
עודד שחר. שם המשדר עלול להטעות שכן, בהקשר של המונידאל אפשר לחשוב שמדובר בעוד תוכנית שמזונבת למשחקים. אבל לא. היא דווקא אקטואליה, מעין פסק זמן שבין כדורגל לכדורגל שאליו מובאים מרואיינים בתחומי, החברה, הרפואה, החוק ונשאלים שאלות נוקבות ולא מעושות ומתוקות. אצל הצוות המראיין הזה אין הנחות וצחקוקים מעושים.
הערוץ היה צריך להרבות במשבצות שידור שכאלה שיהוו מתאבן למשהו אחר, נושאים והפקות שלא נתונים לרייטינג. דוגמות יש מספיק גם מן הערוץ הראשון. "שיטת השקשוקה" כבר אמרנו - בתחום התחקיר התיעודי, "אפוקליפסה - מלחמת העולם השנייה" - בתחום ההיסטוריה. סדרות הדרמה, התעודה והטבע הנפלאות של ה-בי.בי.סי. וכיו"ב. שלא לדבר על משדר מעולה כמו "רואים עולם", ולעתים גם "יומן" בהפקה עצמית. אגב, בתחום החדשות והאקטואליה, לערוץ אחד תמיד היה מקום של כבוד ולדעתי הוא שומר עליו. כתבות שונות על מוקדי מצוקה,שמובאים בקצרה ב"מבט" ובהרחבה ביומן, הן דוגמה לפן מסוים של משדרים שרק ערוץ ציבורי יכול וחייב ליתן לו הד.
אך כאמור השילוב הזה בתפריט היה צריך להתחיל מייד לאחר התחלת המשחקים ולא בשעות הבוקר בשידורי הטלוויזיה הלימודית אלא דווקא בשעות הערב. באותם זמנים שידוע מראש שבהם משחקים נבחרות אפורות. היה אם הוא הופך למשחק מרתק - תמיד ניתן לשדר אותו בשידור מוקלט. אפילו מה שקרא ה"פילרים", אותן דקות ריקות עד לשידור החדשות, מתמלאים ב"פרומו"(קידומונים) עצמי עד לזרא 3-4 בהעלאת גירה ברצף עם אותו קטע שָחוּק בהשתתפות כוכבי הטלוויזיה. יוצא מן האף. אינני יודע מי ממונה על מכירה עצמית זאת. הפעלולים, נכון יותר התעלולים, כללו גם מספר פעמים את הפתיחה של "מבט" על מגישיה, וצופים תהו מדוע החדשות מתחילות בחמש דקות לתשע. מהר מאוד התברר שזה עוד גימיק מבית היותר של מומחה הקידומונים של ערוץ 1. נושא הקידומונים בערוצים המסחריים ומידת אלמנט המשיכה של הקהל למשדרים, ראוי לסיקור נפרד, אבל בערוץ הראשון, הציבורי, ההגזמה מיותרת, מה גם שהיא לעתים, כאמור, סרת טעם. היה טוב יותר אילו ה-filler היה איזה שיר ישראלי יפה או כול שיר וקטע שיפים לעין ולאוזן בחלל שבין השידורים.
ערך מוסף לערוץ ציבורי
במדור "שיחת היום" (הארץ", 18.6.2010) שוחחה המראיינת גילי איזיקוביץ' עם צופית גרנט, מנחה משותפת עם טל ברמן של התוכנית "נבחרת החלומות" - משדר של ערוץ 1 בשולי המשדרים על המונדיאל. צופית גרנט ראתה לנכון להצביע על כך כי בערוץ 1 " חרדים לבעיות לשוניות. הם פוחדים מגסויות, מוטרדים ממוסר ולא מרייטינג, וזה דווקא נחמד, מקום שלא מונע מרייטינג ואפילו אין לו ציפיות גבוהות בתחום". מילים אלה נעמו לאוזני. גם אם מדובר בעורך או מפיק בערוץ הממלכתי שמקפיד הקפדה יתרה על סגנון, לשון, דברים שמזמן נעלמו מן המילון הטלוויזיוני, אף שהם עדיין מקובלים בתקשורת הכתובה. אלה דברים שצריכים לייחד ערוץ ציבורי אבל לא רק. "ערוץ 1 צריך, במצבו, לתת לצופה גם את מה שהוא רוצה" - התבטא מנכ"ל הרשות מוטי
שקלאר ("הארץ- שיחת היום" 29.6.2010) המילה - גם, בהקשר זה היא חשובה מאוד. שכן אנו יודעים מה שהצופים רוצים (רוצים, רואים ומקטרים) ומבחינה זאת אין הבדל בינינו לבין אנגליה. החכמה של הטלוויזיה האנגלית, ובעיקר ה-בי.בי.סי, שהם עורכים את התפריט כראוי והצופים נהנים גם מן המשובח, ולא רק הפופולרי. ואלה אותן תוכנית תעודה, דרמה, טבע שמופצות בעולם וגם אצלנו.
אני בטוח שבאווירת חוסר הפרגון, במיוחד לערוץ 1 מצד הערוצים המסחריים ויחצניהם ימצאו הרבה חורים ברשת הציבורית. לפני יומיים תהה שלמה מן ה"עין השביעית" האם שדרי קול-ישראל שידרו משחקים במונדיאל 1982 כשהם צופים בטלוויזיה בחדרם שבמלון"? למה מה? עוד בשעתה, הופרכה הידיעה על-ידי מי שהיה ממונה על מח' הספורט, גדעון הוד. סתם הצקה מגוחכת. קודם לכן פורסמה ידיעה מובלטת ב"ד'מרקר" שכותרתה: "לרשות השידור אין כסף, אבל המנכ"ל יוצא למונדיאל". הטענה עצמה היא טענת סרק וכי אנו קוראים על מנכ"ל של חברה ציבורית שיוצא לחו"ל? והפעם מדובר על מנכ"ל ממונה על מערכת שידורית גדולה. מה גם שהוא יצא עד כה לעתים רחוקות. מותר למנכ"ל הרשות לצאת למונדיאל. אילו אני עורך ד'מרקר לא הייתי משבץ ידיעה כזאת במגזין, או לפחות לא מבליט אותה ולו בשל העובדה כי העורך הראשי של ד'מרקר,
גיא רולניק, נמנה עם הדוברים הראשיים לסגירת הרשות. אני משוכנע שאין לכך כול קשר, אך תמיד יש חשש לפתחון פה, גם בכוון הפוך.
יחד עם זאת, חשוב מאוד כי בתפקידו כיו"ר התורן של וועדת העורכים הוא לא ייחשב כנציג "מטעם". ככה כותב
חנוך מרמרי ב"העין השביעית" 4.7.2010 "נראה כאילו היו"ר התורן (מנכ"ל רשות השידור- מוטי) שקלאר מבקש להפוך את ועדת העורכים לשחקן נוסף על המגרש הגדול. אם זה יקרה כגחמה, יהיה בכך ביטוי לאנרכיה יותר מאשר לתיקון. אם שקלאר רוצה לקחת ברצינות את תפקידו בוועדה, הוא יצטרך לגייס תמיכה מקצועית וציבורית כדי להקימה מחדש כך שיהיה ברור מראש במה תשרת את טובת הציבור - ולא רק את עצמה.
משום כך בשלב זה יש חשיבות רבה לדימוי של הרשות בעיני הציבור. זאת לא רק כמשלמי האגרה, אלה כצופים בערוץ הציבורי. הממשלה בכול מקרה מקבלת את חלקת אלוהים הקטנה שלה ולו בתוקף העובדה שפעילותה, בכול מקרה, מוצאת יותר ביטוי מאשר מחדליה. ואגב, בהעלאת אגרת השידור, כחלק מן הרפורמה, הממשלה בעצם מוציאה את העז שהיא הכניסה כאשר ביבי כשר האוצר רצה לגָמֵל (לא לתגמל) את הסוס הציבורי מאכילה, וקיצץ בהדרגה את גובה האגרה.
לגופם של השידורים, הדברים אמורים גם לפני שהרפורמה תצא אל הפועל. האופוריה היא קצרת זמן ורוח - גם בספורט. הרפורמה, לכשתתבצע בשלב הסופי שלה, אמורה להביא לכך שהחלק הארי של התקציב יופנה לתכנים ולא לכוח אדם. אדרבא. על הרשות להוכיח שגם בתנאים הקיימים היא מסוגלת להתמודד בנושא התכנים ולא פחות ביכולת הטכנית שהיא גילתה במשחקי המונדיאל, וכבר זכתה בצ'ופר של מענק ממשלתי להמשיך בשידורי HD. הספקנים הם לא מעטים. אני דווקא רוצה להיות אופטימי. לו יהי! גם אם אלה הרהורי לב.
