עכשיו, השיכחה שאנחנו זוכרים אותה תמיד, תשוב, וצעדת פדיון גלעד תשאל את עצמה אם הייתה כלא הייתה, ואם גלעד לא ישוחרר, מה הועילה. עיתונים יתנצחו יום יומיים אם מחאות של ציבור יכולות בכלל לשנות, אם הן אירוע ולא יותר מאירוע, אם מטרתן מלכתחילה אינה אלא להצליח כאירוע, ועל כן, ללא קשר לדגל שמחאה ציבורית מניפה, אם הוציאה רבבות לשטח היא הצליחה גם אם לא עלה בידה לחלץ את גלעד מגורלו, וכשלה אם ההמון לא בא.
לאחר מכן יידומו רוב העיתונים, ואם משפחת שליט אכן תשב באוהל מחאה עד שגלעד ישוב, הם יראו בשביתת השבת מול בית ראש הממשלה עוד אירוע, אירוע אחר, וינתחו קצת גם אותו על-פי הכללים שהופכים התרחשות לאירוע, ויעברו הלאה, כי לא חסרים אירועים בארץ והם לא יהיו אם העיתונים לא "יכסו אותם", וחוזר, חוזר חלילה.
אכן, אפשר לדון כך בצעדה. אבל אפשר, וראוי גם לדון בה אחרת. היא לא התיימרה מלכתחילה להכתיב לממשלה מה עליה להחליט ולעשות. היא ידעה כי אינה מסוגלת לכך ואינה מותרת אפילו להרהר בכך. לא כאן, לא בישראל. היא הדמוקרטיה המרוסנת במיטבה. היא לא עולה על הכנסת. היא לא צרה עליה. היא יודעת מה תפקידה ויודעת גם מה תפקיד שלוחיה - נבחריה, שמשעה שהפקידה בידם את האחריות השלטונית, הם פועלים בשמה גם כשהם שוגים לדידה. היא מצפה כנגד זאת מן השליט הנבחר להיות נאמן לרוח שליחותו ולקבל על עצמו למשול על-פי רצון הבוחר גם בין קלפי לקלפי, להאזין לרחשי לבו, ליישב את הדעות השונות הנלחמות על תשומת ליבו, לא על-פי דוקטרינות אלא על-פי חוקי ההאזנה ההגונה לרחשי לב.
מחאה רוצה תוצאה אך אינה תלויה בתוצאה. היא חיל המשמר שנשקו הוא הקול, הכרזה, הצעדה, העצרת, המצילות שלטון מעונשה של אדישות הציבור. האדישות היא איום. היא מדיחה את השלטון לדון, להחליט, לפעול כאילו אין ציבור כלל. היא גואלת את ראש הממשלה ואת השרים ואת יועציהם הקרובים מעוון העיסוק בדיני נפשות בדלתיים סגורות, מאחוריהן. גם אם ללא כל ספק, הם דנים על-פי מצפונם - מצפונם אינו מספיק להיענות לתביעה הדמוקרטית הנודעת במונח העברי "קול המון כקול שדי". לקול המון יש תוקף מוסרי עליון. קול המון הוא קולו של קהל בודדים הצועקים כל אחד את צעקתו בצוותא גדולה. השותק, אוטם אוזנו של מי שיכול לשמוע, ומי שיכול לשמוע ואין את מי לשמוע, מאבד בחטא השותקים את הזכות ואת החובה לשמוע קול שדי. "כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם" אומר הנביא יחזקאל בפרק הפותח את נבואותיו על נהר כבר. זה משמעה של הצעדה. כְּקוֹל שַׁדַּי בְּלֶכְתָּם.
בעולם בו אין בידי כל הגופים ההומניטריים חובקי הצדק והמשפט וזכויות האדם, כוח לסלק מן הארץ את החטיפה ככלי מלחמה של טרוריסטים שנועד להכניע מדינות שומרות חוק, בו איש צעיר הופך לז'טון על שלחן ההימורים הנסבל עליו משחקים בוזי כל האמנות נגד כל מי שחתום עליהן, בו המינימום ההומניטרי לא קיים אפילו כהעמדת פנים וכמשאלת לב קמלה, בעולם כזה אין ל"קול המון כקול שדי" סיכוי, כי זה עולם שאין בו "קול שדי" כלל. אין אלוהים בעולם בו יש או"ם ולגלעד אין כלום, בו יש צלב אדום ואין איש יודע היכן נמצא המקום בו הוא מנוע מלבקר אסיר. חמאס, ארגון איסלאמי הסוגד לאלוהיו וכל מעשיו נגזרים לדידו ועל-פי שבועתו מאמונתו, הדיח בחטיפה ובמאסר ובהתעללות באבי גלעד ובאימו ובכל איש ואישה את האלוהים שהוא סוגד לו מכס מלכותו.
וושינטון ומוסקבה פריז ולונדון ובייגין וג'נבה שעל המים למרגלות המונבלן, אינן יכולות לעזה. היא חסינה. היא מנותקת. אין קווי תקשורת בין טרקליני חוקי האדם והיכלות חוקי האלוהים לסמטאות חמאס. הסחיטה חשופת המלתעות ומושחזת הציפורניים השוכנת שם היא עיוורת וחירשת וליבה התאבן וכבר איננו פועם. מתחסדים שולחים את המחאה אל מול הטרקלינים וההיכלות האלה. מה יעשו שם מול מי שהורידו אותו מן הקו המחבר עולם שיש בו אלוהים לעולם בו אין.
בעולם כזה אין גם ודאות שצעדת הזעקה תועיל כאן, ממצפה בגליל למרום ההר בירושלים. אבל כאן ביתו של החייל. בביתו של חייל שאיננו בבית, אי-אפשר לשתוק. זה לא טרקלין. זה לא מרכז האו"ם. זה לא הבית הלבן. זה לא בית המשפט הבינלאומי בהאג. זה לא מרכז הצלב האדום בשווייץ. זה בית קטן, פשוט, בו שואל מקומו הצנוע של הבן הנעדר, עד מתי ימשול פה הריק כשאני ממתין לו כי הוא חי, עד מתי. המקום הצנוע הריק הממתין הוא לא אירוע. אפילו לא יכתבו עליו עוד, קולו כקול שדי.
עיקר שכחתי. אין ערוצי תקשורת בין הכוהנים הגדולים של זכויות האדם העומדים כצלמים בגלימות המשפט כמעוקרים חסרי אונים לבין בעלי מפתחות הסורגים על הבור בו הטמינו את גלעד. אבל יש ערוצי תקשורת בארץ בין מי שאומר שעשינו כבר כל מה שאפשר והסכמנו כבר אפילו מעבר למותר ולא נוכל להסכים ליותר, לבין מי שאומר כי עשינו כבר כל מה שאפשר והסכמנו כבר אפילו מעבר למותר ועל כן אין ברירה ושומא עלינו להסכים ליותר. אל ערוץ התקשורת הזה דיברה הצעדה. הערוץ שמע. הערוץ לא יכול היה שלא לשמוע. אין יודע מה יאמר לו ליבו, אבל הוא יודע הערוץ הגלוי הזה כי הוא חי בארץ הזו שלנו בה קול המון כקול שדי.
