סעד עצמי להגנת החזקה ב מקרקעין נועד לסיטואציה הלא נעימה של פלישה לביתך. אם סברת שלהגיע לביתך פירושו לפשוט את הבגדים המעיקים, להדליק את הקומקום לצורך הכנת משקה חם, ולחמם אוכל במיקרוגל לקראת ארוחת הערב, להדליק את הדוד לקראת אמבטיה שתקל את כאבי השרירים מכל תלאות היום, או מפגש מחודש עם האישה/בעל/כלב/ילדים, יתכן וטעית, ויכול להיות ותראה אדם זר בביתך – פולש. שיטת המשפט שלנו אינה מצפה שתגיש בקשה לבית המשפט לסילוק הפולש, והיא מאפשרת לך - פשוט להעיף אותו, בשפת העם, או בשפת המשפט – להפעיל סעד עצמי (ראה לעניין זה בג"צ 37/49 גולדשטיין נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פד"י ב 7167). סעיף 18 ל חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 מאפשר למחזיק במקרקעין כדין "להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין". הסעיף קובע כי זכות השימוש בכוח שמורה למחזיק בדין כשלושים יום מיום התפיסה. ב בג"צ 477/81 בן-ישראל נ' המפקח הכללי ואח', פ"ד לו(4) 349 נפסק כי על המשטרה לסייע למחזיק במקרקעין לבצע את הסעד העצמי. באותה פרשה העותר, כושי עברי, יצא מביתו ל-48 שעות לצורך ביצוע ריסוס, אולם מששב, גילה כי פלשו לביתו (במטרה לסלקו משם). פנייתו למשטרה העלתה חרס, אולם בג"צ קבע כי במקרים של פלישה טריה על המשטרה לסייע למחזיק כדין במקרקעין לסלק את הפולש. ב ע"א 389/64 קרוינסקי נ' גולדשטיין, פ"ד יט(1) 225 נפסק כי בבואה של המשטרה להגן על המחזיק כדין במקרקעין מפני פולש, היא אינה צריכה לברר 'עד הוף' מי זכאי להחזיק מבחינת המשפט האזרחי, אלא מי שהחזיק כדין רגע לפני הפלישה, ואשר מצוי שם זמן רב, הוא ייחשב כמחזיק כדין – על המשטרה, כך נפסק, לפעול כשברור ללא ספק שהייתה פלישה לא להעמיק ולחקור בטיב הזכויות. סעיף 19 ל חוק המקרקעין קובע כי: - 19. מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם.
פקודת הנזיקין מאפשרת סעד דומה: סעיף 17 לפקודה קובע כי "המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת". סעיף 24 ל פקודת הנזיקין מקנה הגנה למי שהשתמש ב כוח סביר כדי לסלק מסיג גבול במקרקעיו, גם אם הלה עשה זאת באמצעות שלוח: הגנה מיוחדת 24. בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם - (1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר. הגם שדיני הנזיקין ודיני המקרקעין מקנים סעד בעל אופי זהה להגנה על הבעלות במקרקעין, בכל זאת ישנו הבדל: בעוד שההגנה שמעניקים דיני הקניין לבעלות במקרקעין הינה מוחלטת כמעט, ההגנה שמעניקים דיני הנזיקין נתונה לשיקול דעת בית המשפט, מאזנת בין זכויותיו של הפולש לזכויותיו של הנפלש, וזאת במסגרת שיקול הדעת השיפוטי הנרחב אשר מובנה בדין הנזיקי. ב ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433 נפסק כי הזכאי להחזיק בנכס יכול להיות בין היתר בר-רשות, רוכש הקרקע אשר טרם נרשם כבעלים אבל יש לו זכות להחזיק בקרקע, או מי שהחזיק בנכס עד לא מזמן וסולק שלא כדין. אולם זכותו של בר-רשות להשתמש בכוח לצורך הגנה על חזקתו במקרקעין מסויגת, כך נפסק ב ע"א /77 32 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210; נפסק כי בכל עת רשאי בעל הנכס לדרוש את פינוי המוחזק. ב בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה ואח', פ"ד כה(1) 225 נפסק כי אסור לאדם, אף אם הוא הבעלים או בעל זכות החזקה החוקית, לעשות דין לעצמו ולהוציא את החזקה בנכסי-דלא-ניידי מידי האדם המחזיק בהם בפועל; אם יעשה כן, הוא יצווה, על-פי התביעה הפוססורית של המחזיק, להחזיר את המצב לקדמתו, וכן שטעמו של העיקרון הנזכר נעוץ במגמה של שמירת הסדר והבטחת שלום הציבור.
|
חלק ב' ב חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 מאפשר למי שהתקשר בחוזה עקב טעות (אשר הצד השני ידע או היה צריך לדעת עליה), הטעיה, כפיה או עושק לבטל את החוזה. עם זאת, המבטל את החוזה נוטל על עצמו סיכון שהצד השני יתבע אותו בגין הפרת חוזה. מכוח סעיף 20 לחוק החוזים, "על הביטול להיערך תוך זמן סביר מרגע שנודע למבטל על עילת הביטול, "ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה".
|
מקום בו ספק שירות אינו מקבל את שכרו, הוא זכאי לעכב את מטלטלי הלקוח אצלו, בכדי להבטיח תשלום. זהו סוג נוסף של סעד עצמי. ב ע"א 790/85 רשות שדות התעופה נ' ד"ר גרוס ואח', פ"ד מד(3) 185 נפסק כי העיכבון אינו רק אמצעי פרוצדורלי אלא גם בטוחה קניינית. סעיף 11 ל חוק המטלטלין, התשל"א – 1971 דן בזכות העיכבון: - (א) עיכבון הוא זכות על-פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב. (ב) עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים. (ג) החייב זכאי לשחרר את המיטלטלין מן העיכבון במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב. (ד) הוציא הנושה ברצונו את המיטלטלין המעוכבים משליטתו, יפקע העיכבון. (ה) מקום שיש עיכבון במקרקעין, יחולו הוראות סעיף זה גם עליו; כן יחולו הוראות סעיף זה על יכבון על-פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לעניין הנדון.
ס' 11(ה) ל חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 מחיל את הוראות ס' 11 ל חוק המטלטלין גם על מקרקעין, "מקום שיש עיכבון במקרקעין". זכות העיכבון מעוגנת בשורה של חיקוקים ביניהם וביניהם: סעיף 5 ל חוק חוזה קבלנות, התשל"ד – 1974 מקנה לקבלן אשר תיקן נכס זכות עיכבון על הנכס, עד שיקבל דמי תיקון. סעיף 19 ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 מקנה לנפגע מהפרת חוזה זכות עיכבון בנכס "כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה. סעיף 31 ל חוק המכר, התשכ"ח - 1968 מאפשר למוכר נכס לעכב את הנכס עד למועד התשלום. סעיף 12 ל חוק השליחות, התשכ"א – 1961 מקנה זכות עיכבון לשליח בנכסי השלוח, וזאת אם לא שולם שכרו. סעיף 88 ל חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961, מאפשר לעורך דין לעכב את מסמכי לקוחו אצלו, עד לתשלום שכר הטרחה. סעיף 9 ל חוק השומרים, התשכ"ז – 1967 מקנה לשומר זכות עיכבון על הנכס שהוא שומר עליו.
|
הדין הפלילי אינו מאפשר עשיית דין עצמי במפורש, אלא באופן משתמע. הפעלת כוח היא אסורה. זהו הכלל, אך החריג לכלל הוא שבמקרים מסוימים יחולו סייגים לאחריות פלילית, ואחד הסייגים הללו הוא במקרה של הגנה עצמית. כך לדוגמא, מכוח סעיף 34י ל חוק העונשין, התשל"ז – 1977: - לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
ויש לשים לב לסעיף 34י1, תחת הכותרת "הגנת בית מגורים", או בשמו הידוע "חוק שי דרומי": - (א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור. (ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול אם - (1) המעשה היה לא סביר בעליל, בנסיבות העניין, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס; (2) האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות או לכניסה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. (ג) לעניין סעיף זה, "משק חקלאי" - לרבות שטח מרעה ושטח המשמש לאחסון ציוד וכלי רכב במשק חקלאי.
הנה אם כן, המעשה צריך להיות דרוש באופן מיידי לצורך הדיפת התקפה, ולא יותר מאשר לצורך הדיפת ההתקפה, והוא צריך להיות סביר. הסייג לסייג ההגנה העצמית הוא מקום בו האדם עצמו "הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים". ברוח דומה קובע סעיף 34יא לחוק כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". השופט שטרוזמן זיכה ב ת"פ (ת"א) מדינת ישראל נ' רחמני ואח', פס"מ תשמ"ה ג293 זיכה מעבירת התקיפה אנשים שהיכו נמרצות ופצעו את מי שפלש למקום מגוריהם ונטל פקק חשמל, ככל הנראה לאור העובדה שהפולש אחז בידו במוט ברזל; פסיקה זו מסמנת את נכונותו של בית המשפט לילך לקראת ה סעד ההגנה העצמית. מכוח סעיף 34ה – החזקה היא כי מעשה נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית, היינו נטל ההוכחה על הנאשם כי עשה את המעשה האסור בנסיבות של הגנה עצמית. על הנאשם לעורר ספק סביר כי חל הסייג וכי פעל מתוך הגנה עצמית, כורח או צורך.
|
הנה אם כן, הגם שבמדינת חוק מתוקנת אין עושים דין עצמי ופונים לבית המשפט, שיטת המשפט שלנו מכירה בשלל מצבים שבהם סעד משפטי אינו אפקטיבי או אפשרי בנסיבות, והסעד היחידי האפשרי הינו סעד עצמי. על כן הדין קובע סייגים לסעדים-עצמיים אלו, מתחם אותם, מגדיר אותם מראש ומקיים עליהם ביקורת שיפוטית בדיעבד.
|
|