|
ה'אשם' ב'מירוץ הסמכויות': פיצול הקניין
|
|
|
לשיטת ברק, כפי שהובעה בפסק הדין בבלי, האשם ב מירוץ הסמכויות הינו פיצול הקניין, היינו, אם בית הדין הרבני היה מחיל את הלכת השיתוף, ולא את הדין הדתי, ככל שהדבר נוגע לרכושם המשותף של בני הזוג, לא היה נדרש כל מירוץ סמכויות. לשיטת ברק:
- כתוצאה מכך (מפיצול הקניין) נוצר מצב מביך של "מירוץ סמכויות". האשה מזדרזת לפנות לבית המשפט בתביעת שיתוף, ואילו הבעל מבקש להקדים אותה בתביעת גירושין בבית הדין הרבני עמה הוא כורך את ענייני הרכוש: התוצאה המתקבלת הינה, אפוא, זו שתחת ניסיון לעשות מאמץ לפתור את הסכסוך בין בני הזוג תוך הבנה הדדית, מנסה כל אחד מהם להקדים את רעהו בפנייה לערכאת השיפוט הנוחה יותר מבחינתו. במקום ניסיון להבנה ולשיקום החיים המשותפים, מוקצנות העמדות ומתחיל מאבק משפטי. אם הגבר מקדים את האשה במרוץ זה, עשויה האשה להפסיד את מרבית זכויותיה ברכוש, אשר נתפס על-ידי המשפט הכללי (ובית המשפט האזרחי) כרכוש משותף. כמובן, ניתן היה למנוע תוצאה זו אם דין "הכריכה" היה משתנה.
עם זאת, היות ו הלכת השיתוף נתונה לפרשנויות מגווונות – שכן הינה יציר המשפט המקובל נוסח ישראל, גם כאשר הלכת השיתוף הוחלה – מכוח הלכת בבלי על בתי הדין הרבניים, הם פירשו אותה בצמצום ברוח הדין הדתי הרואה בכל צד כזכאי לרכוש שהביא עימו לנישואין ותו לא. יפים הדברים שבעתיים כיום כאשר המשטר הרכושי החל על בני זוג נשואים שמתגרשים הינו משטר איזון המשאבים שמכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973.
|
|
הדין יצר את 'מירוץ הסמכויות'
|
|
|
מקומה הראוי של תביעת גירושין הינו בבית הדין הרבני וזאת מכוח סעיף 1 ל חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג, אשר קובע כי: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים". לעומת זאת, תביעה למזונות אישה ולמזונות ילדים, או תביעה רכושית - מקומה הטבעי הוא ב בית המשפט לענייני משפחה. עם זאת, ניתן להגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני, ולכרוך עם התביעה את סוגיות הרכוש והמזונות בשלושה תנאים: א. ה כריכה כנה. ב. תביעת הגירושין כנה. ג. ה כריכה הינה כדין. תנאים אלו נקבעו בבית המשפט העליון במטרה לצמצם את היקף ה כריכה. לא זו אף זו, סעיף 25(ב) ל חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 קובע כי: "(ב) בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית המשפט לעניני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו". ברם, למרות שזוהי לשון החוק, לא פעם כל אחד מהצדדים בהליך הגירושין מביא את תביעתו לערכאה אחרת, ומערכת בתי המשפט מוצאת את עצמה בסיטואציה שבה אותה תביעה נדונה בשתי ערכאות: בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה.
|
|
חריגים ל'כלל כיבוד הערכאות'
|
|
|
מקום בו אחת הערכאות החלה לדון בתביעה, תיסוג הערכאה השניה מדיון באותה תביעה – זהו הכלל. אך מה הם החריגים לו? לפי ביניש החריגים יתקיימו במקרים נדירים, כאשר יש 'טעם מיוחד' שיצדיק זאת, לדוגמא, כאשר אחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, בלא לנמק החלטתה ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה. במקרה כזה, מתעורר חשש כי היה "מחטף" סמכויות, בניגוד למתחייב מן הכבוד ההדדי בין הערכאות. מקרה אחר בו יתקיים "טעם מיוחד" כאמור, הוא כאשר ברור וגלוי על-פני הדברים, כי הכרעתה של הערכאה הראשונה לעניין סמכותה לוקה בחוסר חוקיות או בפגם חמור אחר היורד לשורש הסמכות, שבעטים הכרעתה בטלה. כך למשל, כאשר ההכרעה לעניין הסמכות ניתנה תוך חריגה ברורה מכללי הצדק הטבעי ( זכות השמיעה ו איסור ניגוד העניינים), מן הסוג המביא ל בטלותה של ההכרעה. או למשל, כאשר נכרכה בתביעת גירושין סוגיה שאינה ניתנת לכריכה (כגון- תביעת ילד למזונותיו), ואף-על-פי-כן קבע בית-הדין הרבני כי בסמכותו לדון בסוגיה זו מכוח כריכתה בתביעת-הגירושין. אין די בכך שהערכאה השניה סבורה כי נימוקיה של הערכאה הראשונה לעניין הסמכות אינם משכנעים, על-מנת שתיזקק אף היא לשאלת הסמכות באותו עניין. שאם לא נאמר כן, יאבד מכוחו עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על-אף התפקיד המרכזי שראוי כי ימלא ביחסים שבין בתי הדין הרבניים ובתי-המשפט לענייני משפחה. ביניש מסיימת את דבריה במילים הבאות: "אין לנו אלא להביע תקווה כי אמות-המידה שקבענו, יתרמו להנהגת עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כך שיתמעטו ככל הניתן תופעות של כפל דיונים ותוצאות סותרות".
|
|
יישום כלל 'כיבוד הערכאות' בפסיקה
|
|
|
פסקי דין של בית המשפט העליון מצטיינים בקביעת כללים אשר על פניהם נראים ברורים, אך אם נוברים בנבכי הרזולוציה שלהם, מגלים כי הם קשים לישום במקרים ספציפים, וכך נדרשות הערכאות הנמוכות לשבת על המדוכה ולפרש את פסקי הדין של בית המשפט העליון, תוך שהן נדרשות להחליט אם הכללים שנקבעו חלים במקרה אשר הובא בפניהם, אם לאו.
כך היה ב בש"א (תל אביב-יפו) 12150/02 - ל.ר נ' ל.א, תק-מש 2005(1), 165, שם נדרש השופט שוחט ליישם את עיקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות במקרה ספציפי שנידון בפניו. באותה פרשה קנה בית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין, אך האישה טענה כי ההכרעה ניתנה בחוסר סמכות, הן משום שההרכב היה חסר, והן משום ש זכות השמיעה שלה קופחה. האישה טענה כי בית הדין הרבני נטל לעצמו סמכות באופן סתמי, ללא סמכות, וזאת בכדי ליצור 'מחטף סמכויות'.
השופט שוחט קבע כי מכיוון שבאותו מקרה הביעו הצדדים את הסכמתם לדון בתיק בהרכב חסר, הרי לא ניתן לאמר כי מתן הכרעה בהרכב חסר בוצע בחוסר סמכות. השופט שוחט גם שלל את טענת האישה בדבר 'מחטף' וזאת היות ובית הדין הרבני דן ב'עצלתיים' בתיק, מה ששולל אפשרות של 'מחטף'. גם עצם היות ההנמקה קצרה (ולא נעדרת), קבע שוחט, אינו הופך את ההכרעה שנתן בית הדין הרבני לכזו אשר ניתנה בחוסר סמכות.
השופט שוחט חזר והדגיש כי "רק במקרים נדירים תוביל חריגת אחת הערכאות מסמכותה לבטלות ההחלטה. אלו הם המקרים שבהם הכוונה ל'מחטף' תבזיק לנגד עיננו 'כהבזק אור בחשיכה".
הנה אם כן, לא כל פגם בקבלת ההחלטה מבטל את סמכות הערכאה שקיבלה את ההכרעה לדון בתביעה. ברוח זו קבעה השופטת ארבל ב רע"א 8788/04 - אפרת עמר נ' יוסף עמר, תק-על 2005(1), 2920, כי מקום בו הבעל לא פירט בתביעת הרכוש את סוג וטיב הרכוש שהוא רוצה לכרוך בתביעה, אין זה מעיד על אי כנות הכריכה ומכאן, על היעדר סמכות. גם ארבל חוזרת על ההלכה ולפיה אך ורק במקרים חריגים יקבע כי ערכאה נטלה סמכות לידה שלא כדין..
|
|
בכדי להתמודד עם הבעיות הנוצרות עקב 'מירוץ הסמכויות' פיתחה הפסיקה את כללי כיבוד הערכאות וזאת ב בג"צ 8497/00 - אירית (אירה) פלמן נ' ג'אורג' פלמן ואח', תק-על 2002(2), 1327.
יש לציין כי כאשר אחת הערכאות סבורה כי הערכאה השניה פעלה בחוסר סמכות (למשל משום שהכריכה לא הייתה כנה, תביעת הגירושין לא הייתה כנה וכדומה), היא יכולה ליטול סמכות לעצמה.
באותה פרשה אם כן, שתי ערכאות מקבילות, בית המשפט המחוזי ובית הדין הרבני הארצי, נטלו לעצמן סמכות לדון בתיק גירושין אחד, כאשר בית המשפט המחוזי סבור כי כריכת תביעת הרכוש לתביעת הגירושין לא הייתה כנה, ואילו בית הדין הרבני הארצי סבר כי כריכת תביעת הרכוש בתביעת הגירושין הייתה כנה. השופטת ביניש קבעה באותה פרשה כי מקום בו הוגשו תביעות מקבילות לשתי הערכאות, בסמכותה של כל ערכאה, מכוח עיקרון כיבוד הערכאות, לעכב את הדיון בתביעה שבפניה, וזאת בכדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. שיקול הדעת של הערכאה יהא מושפע מנתונים כגון השלב שבו מצוי ההליך בערכאה האחרת.
אם אחת הערכאות כבר החלה לדון בתביעת הרכוש לגופה, יש לכבדה ולאפשר לצדדים להעלות שם את טענת הסמכות/היעדר הסמכות. ביניש מציינת כי "יש לקוות כי בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים ישכילו להפעיל את שיקול-הדעת המסור בידיהם מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על-מנת לצמצם מראש את היקף המקרים בהם עשוי להתפתח מאבק-סמכויות".
יש לציין כי באותה פרשה ספציפית, היות ובית המשפט לענייני משפחה כבר החל לדון בתביעה לגופה, הרי שמכוח כללי 'כיבוד הערכאות' אשר נקבעו, יש לאפשר לו לדון בתביעה לגופה.
|
|
