יום הזיכרון לחורבן בית המקדש הוא ערב יום הזיכרון במלאת חמש שנים לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון. לשני החורבנות מצע משותף שהתבטא בעקירת יהודים ממקומותיהם ובגירושם לכל הרוחות. ובכל זאת, אם אני רוצה לתת בהם סימנים ולהבדילם זה מזה, הייתי מאפיין את תשעה באב כיום של עצב גדול על החורבן ואילו את העשירי באב כיום של זעם יוקד. כמו-כן, הייתי מבחין בין חורבן תשעה באב שנעשה על-ידי גויים ואילו בעשירי באב - יהודים הם שהחריבו בתי יהודים ועשו מהיהודים האלה פליטים בארצם.
רבות דובר ונכתב על קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות שניצחו על המלאכה הבזויה הזאת, על רישעותם וטומאתם ועל ניבזותם לקרוע את ארץ ישראל ואת עם ישראל בלי כל סיבה, מתוך ידיעה ברורה והתעלמות ממנה, שבכך רק נחמיר את מצבה של מדינת-ישראל המקרטעת.
אריאל שרון היה אומנם אבי-אבות הטומאה, אבל היו גם הרבה אבות לטומאה הזאת בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, והיו גם רבים אחרים שהיו סתם טמאים בעלמא. חלק מהם נענשו כבר בידי שמים והנותרים יבואו על עונשם מאת הפוקד עוון אבות על בנים, על שילשים ועל ריבעים. איש לא יימלט.
איני יכול לטעון נגד החיילים והשוטרים המסכנים שביצעו את הפשע הזה בחסות החוק ובחתימת בית המשפט העליון. ההכנה המנטלית שעבר מוחם השטוף הייתה חזקה מהם. כוח אדיר של מדינה עמד מולם, שיקר ורימה אותם, אחז את עיניהם וטרף את ליבם. כל בני העשרים וחמש בישראל בודקים כיום איש את רעהו מי השתתף בפועל בגירוש והחורבן הזה ובאיזה "מעגל". חלק מהם עדיין מדחיק את הטראומה, חלק מרגיש מרומה ונבגד ש"עבדו" עליו, ורק חלק מזערי מהם מרגיש שהייתה זו שליחות לאומית ממדרגה ראשונה. זה עוד יתעצם והפירות הבאושים יצנחו ארצה בזה אחר זה. עוד נשלם על הפגיעה הזאת בנפשות רבות.
אבל לא צריך לשכוח גם את כל אלה שתרומתם לחורבן העשירי באב הייתה מכרעת. בלעדיהם היה נמנע האסון בוודאות. אני מתכוון לקבלני ההרס בפועל שששו אלי מכרזי הריסה עם הדחפורים והטרקטורים שלהם. רואים אותם ב
סרטה הדואב של היוצרת מנורה חזני באים לסיור מוקדם לבדוק את האפשרויות הזולות ביותר להחריב בתי יהודים, כי המדינה דורשת מהם לעמוד בתקציב החורבן. כן, היה לחורבן הזה תקציב שעליו עמלו כלכלנים וחשבים ומנהלי חשבונות ופקידים רבים וטלפנים ושליחים - וגם כל אלה שותפים מלאים במנגנון החורבן והגירוש. איפה הם היום? מה הם חושבים על פועלם המקולל?
איפה הם היום אותם בוני הקראווילות והמובילים שלהם? איפה נהגי האוטובוסים? איפה הם כיום אותם הפסיכולוגים שביזו את מקצועם בתיתם יד למעשה נבלה נגד המוסר ובעד העוול הנורא? ואיפה היו כל אזרח ואזרחית בישראל בשעות שנגררו אנשים, נשים וטף כשהם ממררים בבכי על גורלם שנשבר ונגדע בידי בני עמם? לחינם חושבים כל הציניקנים בינינו שהפצעים הללו יגלידו ביום מן הימים. חורבן זה לא פצע! גירוש זה לא מכה! עקירה מהבית בכוח אינה מעבר דירה! חורבן אינו מגליד לעולם והוא יישאר חורבן לנצח!
ועוד דבר קטן:
גם אם יקראו לפארק ההולך ומוקם באתר חירייה על שמו של המחריב הלאומי, אריאל שרון, הוא ייקרא "פארק גוש קטיף" בפי רבים. אנחנו נחלק את הפארק ל-26 נחלות - נחלה לכל ישוב שחרב. בכל שנה, בעשירי באב, נבוא עם שלטים של כל היישובים, נתפרש בנערינו ובזקנינו במרחבי הגן המפואר, נזכור ונזכיר את הרעה שעשו בישראל יהודים שאבותיהם ואימותיהם הושלכו לתנורים ונכלאו בתאי גזים על שום היותם יהודים. זה מה שיהיה בפארק הזה. לעולם. ולדיראון!
