סמולני התקשורת "מתים" על הביטוי "עזה הארורה". יש בביטוי הזה אלמנט של כניעה ומפסידנות כי מי שיעקוב אחרי מידת ה"מקוללות" של עזה לאורך כל התקופות, ישים לב שעוצמת הבעיות שהתעוררו משם הייתה מאוד תלויה בנו. לא נרחיק עמוק מדי לתוך ההיסטוריה, אך למן מלחמת ששת הימים והלאה היו עליות וירידות ברמת הטרור, ולהתנהגותה של ישראל היה תפקיד מפתח בכך.
נקודת המפתח היא האם אנחנו רוצים לשלוט. למה שאנחנו נשלוט ברצועה? אלמנטרי ווטסון. רצועת עזה, כאמור, הינה חלק מארץ ישראל, מולדתנו, ושייכת לנו גם לפי החוק הבינלאומי כתוצאה מהחלטת חבר-הלאומים לתת את ארץ ישראל לבית הלאומי היהודי, החלטה התקפה עד עצם הרגע הזה. אם איננו רוצים לשלוט במולדתנו אנחנו עם מטורף, שלו היה פסיכיאטר לעמים, היינו חייבים להסתייע בשירותיו. אבל דווקא מהבחינה המעשית אין לנו ברירה אלא לשלוט בעזה. למה? כי ככל ששליטתנו שם מתרופפת, כן הצרות והטרור גדלים. כיום, כאשר איננו שולטים שם כלל, הבעיות משם מרקיעות שחקים.
לאחר ששת הימים לקח זמן, אך כוחות הביטחון צימצמו את רמת הטרור למינימום. בעזה התעוררה בעיה חמורה ביותר של טרור, וממשלת גולדה מינתה את
אריאל שרון כאלוף פיקוד הדרום, כדי להשקיט את השטח ולהחזיר את השליטה שם. שרון סיפק את הסחורה, בלי בג"צ ובלי 'בצלם', בחוכמה, באכזריות ובאלגנטיות, ומבלי לזרוע הרס סביבתי בפגיעה באוכלוסיות "לא מעורבות", והרצועה הפכה למקום שבו ישראלים נכנסו, סחרו ואף "ניגבו חומוס" במסעדות. בד-בבד החלו פועלים מעזה לצאת לעבודה בכל הארץ והחלו לשגשג כלכלית.
מי שמעקם את האף, כדאי שישווה את המצב שבו עזתים מגיעים ביום וחוזרים הביתה בערב, עייפים אך מרוצים - למצב כיום עם בעיית הפועלים הזרים שמתחילה להצטייר כקטסטרופה חברתית בלתי פתירה. אנחנו, באיוולתנו, הפכנו את העזתים למחבלים והבאנו במקומם פועלים זרים היוצרים לנו צרות נוספות. ככל ששלטנו יותר בעומק השטח, ככל שהפכנו את העיסוק בטרור לבלתי כדאי, כך היה שקט לטובת כל הצדדים, כלומר היה שלום. ככל שטירוף ה'שלום', הוויתורים וחוסר הרצון לשלוט בעזה התגברו, כך שילמנו, אנחנו והערבים, בדם ובדמים.
