סרקוזי מגרש את הצוענים

הצוענים הם אירופים נוודים, חסרי-אדמה וארץ מזה לפחות 800 שנה, היו ועודם חלק מהחיים ומהתרבות באירופה. כאשר מדברים במושגים פוליטיים, תרבותיים והיסטוריים על גורלות של עמים, ממעטים להזכיר את הצוענים. כמה מיליוני בני-אדם חיים בהונגריה, ברומניה, בסלובניה, בסלובקיה, באיטליה, בצרפת, בספרד, בארה"ב ועוד. עם עתיק שמוצאו מהודו, שהיגר במאה ה-12 לאירן ומשם התחיל להתפזר באירופה של ימי הביניים. כאשר חייתי באירופה פגשתי צוענים מחוללים ברחובות, בימי קיץ, בתלבושות צבעוניות ובקצב חושני-ספרדי, פגשתי צוענים גנבים וכייסים, עניים ומבקשי נדבות, נגנים בבתי קפה ובמועדונים מפליאים לנגן בכינור ולפרוט על גיטרה. ביקרתי באזור הקמארג בדרום צרפת, אזור ביצות, שם גדלים סוסים לבנים גדולי-ממדים ויפים. בדרום הקמארג שוכנת העיירה סט מארי דה לה מר. כנסיית העיירה מן המאה התשיעית קדושה לצוענים, ובחודשים אוקטובר ומאי, כל שנה, מגיעים אליה צוענים מכל רחבי אירופה לחגוג בה, במוזיקה, בריקודים, בתפילות ובאוכל. באזור הזה נולדו חברי להקת הג'יפסי קינג על המוזיקה המטריפה-נפלאה שלהם ועוד מאה להקות אחרות הקוראות לעצמן בשם הזה בדיוק. צוענים מתחרזים עם כהי-עור, בורים, מלוכלכים, חסרי ארץ ואדמה, חיים בעוני בשולי הערים, גנבים-מומחים, שומרים על תרבות ומנהגים משלהם, מתחתנים בינם לבין עצמם, מדברים את שפתם הנקראת רומית (אין קשר לאיטלקית או לרומנית), שהמוזיקה שלהם חודרת אל מתחת לעור ומתחת לעורקים, נוגה, מסתלסלת, סוחפת, קצבית, מרגשת עד דמעות. המוזיקה הצוענית היא אחת האמהות של הפלמנקו הספרדי והג'אז ושל מוזיקה יהודית של כליזמרים. הצוענים הם ההשראה לאופרה כרמן ולעוד יצירות ספרותיות מוסיקליות וקולנועיות. העולם כולו שואב מהצוענים את כישרונם וקסמם, ומנדה, מגרש ומתעב אותם כאילו היו חרקים מאוסים. הצוענים הם עם שנוא ומגורש מכל מקום, אשר חוקים נגד קיומו נוצרו בכל הארצות בהן חי. אף אחד לא רוצה צוענים וכולם אוהבים את המוזיקה והקצב של העם הזה. בני העם המנודה הזה נשלחו למשרפות הנאצים יחד עם היהודים, מתנגדי הנאציזם, ההומוסקסואלים, הנכים וכל האחרים. לצוענים אין לוביינג במוסדות האיגוד האירופי או באו"ם, אין להם זכויות, אף אחד לא סופר אותם ולא מתעניין. זה הגורל של עם ללא אדמה וללא ארץ. בדירוג העמים האומללים, הם יקבלו את המקום הראשון ועדיין הם מנגנים, שרים ורוקדים. ניקולא סרקוזי לא יכול עוד להרשות לעצמו את ה"חופש שוויון ואחווה" - סיסמת צרפת שלאחר המהפכה. העניינים יגעים בעולם. אין עבודה, אין מקום, אין מספיק כסף. הנדיבות הולכת ומתכווצת אל נקודת האפס. הצוענים - עם ללא ארץ וללא אדמה - שווים כמת.