- פסק דינו של בית המשפט העליון בנושא - בעת"מ 1173/07 שטאובר נ' קצין התגמולים קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי הנוהל הקובע תשלומים מיום ההכרה בנכות ולא מיום הגשת התביעה הינו מפלה, והוגש ערעור לבית המשפט העליון. בבית המשפט העליון סוכם על מחיקת הערעור, וביטול פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, כאשר העותרים באותו מקרה קיבלו את מלוא התגמולים רטרואקטיבית. היינו, טענתה של המדינה לפיה בית המשפט העליון ביטל את החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים נכונה פורמלית, אך הדבר נעשה בהסכמה, מבלי שהתקיים דיון לגופו של עניין, ולאחר שהמדינה שילמה לעותר באותו מקרה את מלוא התמלוגים כתנאי להסכמתו למחיקת ההליכים. לאור זאת לא ניתן לאמר כי העניין הוכרע כבר בעניין שטאובר. עם זאת, בבג"צ בודיק נ' אגף השיקום נפסק בהקשר זה כי היות ומדובר בהטבות לצריכה שוטפת, אשר הרשות העניקה לפנים משורת הדין, אין לאמר שהנחיה פנימית המעניקה, מטעמי תקציב ותכנונו, הטבות מהסוג האמור רק ממועד מוגדר היא מופרכת. אך טענת האפליה לא נדונה בעניין בודיק.
- האם קביעה ולפיה לא ישולמו ההטבות רטרואקטיבית היא קביעה מפלה? - השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן מביאה מדברי השופט מודריק לעניין זה שהגם שבוטלו בהסכמה בערעור לבית המשפט העליון, כוחם יפה לעניין זה:
- "הוראה 80.23 בכלל ופסקות המועדים שבה בפרט מיושמות באורח שוויוני במובן זה שהן חלות על הכל ואין הן נותנות פתח להחלה או הימנעות מהחלה באורח שרירותי. אולם זה אפיון שוויוני מסגרתי. מנגד לו מהווה ההוראה תשתית להחלטה בלתי שוויונית בעלת אפיון מהותי. שהרי בפסקת המועדים התולה את זמן ההתחלה של תשלומי הטבות במועד ההכרה אין כל מגבלה על משך הזמן עד להכרה. בעניינו של "נספה" פלוני עשויה ההכרה להינתן, מייד, בתוך ימים או שבועות ספורים לאחר מותו ואילו בעניינו של "נספה" אחר עשוי הליך ההכרה להשתרע על פני שנים רבות. כך אפשר שיתהווה פער בן שנים רבות בין שני חיילים שנפטרו באותו יום; האחד נפטר בנסיבות שקודם לכן הוכרו כמזכות בהכרה והשני נפטר בנסיבות המעוררות מחלוקת בדבר ההכרה. ההכרה בראשון תהייה מיידית ואילו ההכרה בשני תצריך מסלול בחינה מורכב ומתמשך. ההורים השכולים במקרה הראשון ייהנו מן ההטבות כמעט מייד ואילו ההורים השכולים במקרה השני, לא זו בלבד שייאלצו לעבור בנתיב הבירור המשפטי הממושך אלא אף גם זו שקבלת ההכרה ברדת יומו (או שנותיו) של אותו הליך לא תזכה אותם בהטבות מיום הפטירה.
קשה שלא לחוש את הפגיעה בשוויון שהיא תוצאה של התנהלות ארוכה של ההליך המשפטי. למעשה מתברר כי הנתון הקובע את מועד תשלום ההטבות מושפע באופן מובהק מן הקושי המשפטי הקיים בכל מקרה ומקרה. על-אף שתכליתו של נתון זה הינה יצירת מכנה משותף להשוואה בין מועדי תשלום ההטבות בפועל, בהעדר קיומה של מגבלת זמן לבירור בקשה או ערעור על החלטת המשיב, יכולה פסקת המועדים להימצא חוטאת לתכליתה. כך, מועד תשלום ההטבות הופך שרירותי ואקראי. פסקות המועדים יוצרות אם כן א-סימטריה שרירותית שאינה נובעת מן המשפחה השכולה, התנהלותה ונסיבותיה......בעיני הנחייה פנימית המקימה בסיס לתוצאות שרירותיות באורח כה קיצוני אינה עומדת במבחן הסבירות."
השופטת אגמון גונן מוסיפה:
- "מסכימה אני לכל האמור לעניין זה. העותר לפניי, בחור צעיר שתרם בגופו לצבא ולמדינה. העותר ניהל הליכים כדי שיוכר כנכה צה"ל במשך שמונה שנים, האם מצבו צריך להיגרע מאחר, שתרם כמוהו, והוכר מייד כנכה צה"ל? האם ניתן לקבל הנחיה כזו כסבירה ומידתית? סבורני שלא.........במקרה שלפניי הנוהל עצמו מביא לאפליה שרירותית. העותר תלוי הן באגף השיקום וועדותיו, הן בבתי המשפט. התמשכות ההליכים אינה תלויה, במרבית המקרים, כמו גם במקרה זה, בעותר עצמו. העותר הגיש את התביעה וההליכים שאחריה מייד כשניתן היה. אין כל סיבה להפלותו מול אחר בשל התארכות ההליכים בעניינו, שחלקם לפחות תלויים באגף השיקום עצמו."
- השיקול התקציבי אינו רלוונטי - המדינה גורסת כי אינה יכולה לדעת כמה נכים יוכרו בשנה פלונית ועל כן חיוב לתשלום רטרואקטיבי של הטבות שכאלו מקשה על תקציבה. טענה זו יכולה להטען ביחס לחובה לשלם תגמולים: לעולם אין המדינה יכולה לדעת כמה חיילים משוחררים יוכרו כנכים, ועל כן לאו-טענה היא. בכל מקרה, אם הרשות חפצה להגביל את ההטבות אשר ניתנות מטעמי תקציב, עליה לעשות זאת באופן שוויוני, בלא אפליה.
- זכויות חברתיות ושיקולי תקציב - הזכויות החברתיות הינן זכויות 'חיוביות' במובן זה שהן מחייבות את הרשות לעשות מעשה. לשיטת פרופ' דפנה ברק ארז השיקול התקציבי רלוונטי – אולם כשיקול אחד מיני שיקולים רבים בשיקול דעתה המנהלי של הרשות, וכי בכל מקרה, אם בכל-זאת מתחשבת הרשות בשיקולי תקציב, עליה לעשות כן במידתיות: אם ישנה חלופה יקרה יותר, אך פוגעת פחות בזכויות אדם, יש לבכרה. ייתכן כי כדי להתגבר על ההפליה והשרירותיות שגורמת ההוראה יהיה מידתי יותר להפחית במעט את כלל ההטבות מאשר לפגוע פגיעה קשה באותם נכים שעניינם התברר על פני תקופה ארוכה, כמו העותר במקרה הנדון.
- אם המדינה מעלה טענת שיקול תקציבי, עליה להוכיח טענה זו - לטענת המדינה אין זה סביר שתדרש "להסביר ולפרוס את תקציביה ושיקוליה בפני בית המשפט", שכן ברור כי מקום בו המדינה נדרשת לשלם תגמול רטרואקטיבי, הדבר מכביד על תקציבה. טענת המדינה היא כי בכל פעם שתאמר "שיקולי תקציב" יסתם הגולל על הדיון, ולא כן היא: על הרשות להוכיח כי בשיקולי תקציב עסקינן, ולו בראיות מנהליות. במקרה זה בו מדובר בדברים שכבר קרו, ולא בצפי לעתיד, לא היה כל קושי להראות בשבע השנים האחרונות, בכל שנה כמה נכים הוכרו באיחור מכוח הליכים משפטיים, ומה הסכומים שהיו נפסקים לכל אותם חיילים לו היו מחשבים את הטבות אגף השיקום באופן רטרואקטיבי. כן היה צריך לפרט כמה נכים אחרים הוכרו מיידית, מה גובה התמלוגים, ומה גובה התקציב הכולל. רק אז ניתן היה לטעון כי מדובר בשיקולים תקציביים, וכי הכרה בתשלומים רטרואקטיביים תביא לקיצוץ בסל ההטבות. טענת המדינה כי מדובר "בעשרות או במות מקרים" אינה רצינית - המדינה עצמה אינה יודעת בכמה מקרים מדובר, והיא מנסה באותה נשימה לשכנע את בית המשפט כי מדובר בשיקולי תקציב? ייתכן כי אם מדובר במאות מקרים לשנה אכן הדבר יכביד על התקציב באופן כזה שיחייב לצמצם בהטבות אחרות. ייתכן כי עשרות מקרים לא יחייבו זאת. המדינה הגישה תצהיר אודות שיקולי התקציב שלה ומשזה נדחה, הוגש תצהיר נוסף בו השתנו הסכומים בלא הכר. "לא כך מצופה מרשות מרשויות המדינה לנהוג. לא בכלל, ובפרט כאשר מדובר בנכה צה"ל שתרם בגופו להגנת המדינה ושילם בבריאותו על שירותו הצבאי".
- סיכום - אגמון-גונן מסכמת את הדברים: "במקרה שלפניי קיימת אפליה, ולא הוכח כי ההוראה הקובעת אי תשלום ההטבות רטרואקטיבית נובעת משיקולים תקציביים, לא הובאו נתונים מהם עולה כי תשלום כזה יפגע בשיעור כלשהו בכלל ההטבות הניתנות וממילא לא הוכח כי הוראה זו היא האמצעי הסביר והמידתי....הרשות לא הצליחה להראות ולו לכאורה, ולו בראיות מינהליות, שקבלת העתירה, או תשלום רטרואקטיבי לכלל הנכים שנכותם הוכרה לאחר הליכים, יחייבו קיצוץ בסוגי ההטבות שניתנים. לאור האמור גם אם נלך לשיטת המשיבה לפיה מהפסיקה עולה כי ניתן להגביל הטבות משיקולי תקציב, הרי שיקולים כאלו לא השכילה המדינה להראות". היא חותמת את פסק דינה בביקורת קשה על ההנחיה הפוגעת בשוויון וקובעת כי הנחיה מנהלית 80.23 בטלה ומבוטלת, בהיותה מקפחת, מפלה, לא מידתית ולא סבירה, ופוסקת לעותר הוצאות משפט בשיעור חריג מהמקובל במקרים כגון אלו: 40 אלף ש"ח.
|