כיצד יש להתייחס להגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, אשר קובעת כי מקום בו
"הפרסום היה הבעת דיעה על הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי או על אופיו, עברו, מעשיו, דיעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות" תקום הגנת תום הלב לדברי לשון הרע?
זו השאלה אשר נדונה ב
ד"נ 9/77 חברת החשמל נ. הארץ, פ"ד ל"ב (3) 337. באותה פרשה, נכתב בעיתון הארץ כי פקיד בכיר בחברת החשמל, אשר רכש מכונית יוקרתית, והבטיח, בשל זעם ציבורי, למכור את המכונית ולהשיב את הכסף לקופת הציבור, אינו באמת חפץ למכור את מכוניתו, והוא סבור שיוכל להתירה במחסן "עד אשר יחלוף הזעם הציבורי". האם דברים אלו הינם עובדה, שאינה חוסה תחת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, היא הגנת "אמת דיברתי", או שמא דברים אלו הינם עמדה, אשר חוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע? בעוד שדעת הרוב, מפי השופט לנדוי, פירשה ביטוי זה ככזה שמשתמע ממנו שהכותב יודע משהו, ועל כן ככתיבת עובדה לא נכונה, דעת המיעוט, מפי השופט שמגר, סברה כי ניתן להקיש מן הדברים כי זוהי עמדתו של הכותב בלבד על סמך הנתונים, והכותב אינו יודע משהו מיוחד, ומביע עמדה תוך מתן אפשרות לקורא לשפוט. אך המחלוקת בין שופט הרוב לשופטי המיעוט לא נסובה אך ורק על שאלת העמדה/עובדה, אלא על שאלה תורתית-משפטית מהותית יותר: באיזון בין
חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, איזו זכות גוברת?
בעוד שהשופט שמגר, בדעת המיעוט, סבר כי האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב הינו אנכי, ובעקבות הדברים שנאמרו ב
בג"צ קול העם, חופש הביטוי גובר, השופט לנדוי, בדעת הרוב, סבר כי האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב צריך להיות אופקי, ואם דינה של אחת הזכויות לגבור, דווקא הזכות לשם טוב, שהיא 'זכות חיובית', להבדיל מן החופש, שהוא 'זכות שלילית' (היינו זכות שאינה מחייבת את המדינה לעשות מעשה אלא דווקא להימנע מעשות מעשה), היא זו שצריכה לגבור.