הלכת שרון נ' בנזימן

הגנת תום הלב מקלה על הנתבע ביחס להגנת 'אמת דיברתי'. בעוד שהגנת 'אמת דיברתי' מטילה נטל על הנתבע להוכיח כי דיבר אמת, הרי שהגנת תום הלב דורשת מן הנתבע להוכיח כי הפרסום נעשה על-ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חורג מן הסביר באותן נסיבות, כדרישת סעיף 16(א) לחוק. אין ספק אומנם שהבחירה במסלול "הגנת תום הלב" מובילה לפגיעה בשם הטוב פעמים מסוימות, אך הפגיעה הינה לתכלית ראויה, ובהיותה מוגבלת לתחום צר של מקרים הרי היא גם מידתית, מה גם שלנפגע קמה דרך במסגרת אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, להקים חזקה הפוכה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. במסגרת זו רשאי הוא, כמובן, להביא ראיות גם להפרת תוכנו של הפרסום. יש לציין כי איש ציבור אשר בוחר בקריירה פוליטית נוטל ביודעין את הסיכון לפגיעה אפשרית בשמו הטוב מחד-גיסא, ומאידך-גיסא נגישותו הרבה יותר לכלי התקשורת מאפשרת לו כלים רבים יותר להציב לציבור את עמדתו ולהתמודד עם לשון הרע.

השופט אליהו מצא מציין כי תחולת סעיף 15(4) על הפרסום מותנית בכך שמדובר בהבעת דעה ולא בעובדה. השאלה אם קטעי כתבה שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, אינה פשוטה, והינה סוגייה עובדתית-משפטית מעורבת, המבחן העיקרי הוא מבחן "הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר". ככלל, על-מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר, יש להביא גם את ההקשר הענייני שבו נכתבו, או נאמרו, הדברים מעוררי המחלוקת. כאשר קם ספק בסיווג אמירה כ"עובדה" או כ"דעה" יש להשתמש לצורך קביעת הסיווג בכללים של מדיניות משפטית. מההקשר הכולל של הכתבה ניתן ללמוד כי מדובר בהבעת דעה, וזאת משום שחלקה הראשון של הכתבה הביע עמדה, והחלק השני החל במילים: "במילים אחרות", ומכאן שהקורא הסביר יבין כי החלק השני הוא החלק השנוי במחלוקת, מהווה הבעת אותה עמדה "במילים אחרות". ניתוח כולל של הטקסט משבץ את הדברים "בגין ידע ששרון רימה אותו" כסברת הכותב ולא כעובדה, וזאת בעיני הקורא הסביר. ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו כהבעת דעה, אם צוינו על ידו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו, ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן. בנזימן לא סייג דבריו, כי האמירה "בגין ידע כי שרון רימה אותו" מהווה הבעת דעה, וברם, אך ורק קריאה יסודית בטקסט מגלה כי מדובר בעמדה ולא בקביעת עובדה. אולם מאידך-גיסא, היות שברי כי לכותב (בנזימן) אין נגישות לעובדות (ברור כי בגין לא סיפר לו זאת), ניתן לסווג אמירה שכזו כדעה. מקום בו ישנן עובדות לפה ולפה, התומכות הן בסברה כי זו "דעה" והן בסברה כי זו "עובדה", יש להפעיל שיקולי מדיניות שיפוטית: א) העובדה כי מדובר במאמר פובליציסטי אשר מתייחס למידת אמינותו של שר מכהן, תוך כדי שהדברים השנויים במחלוקת מהווים אמירת אגב, אשר נועדו לתמוך בסברה כי שרון אינו ראוי לאמון. ב) העובדה שמדובר בפרשה היסטורית, אשר על בית המשפט להימנע ככל האפשר מלנסות ולהכריע בה, וזאת משיקולים אשר הובאו לעיל. כל אחד משני השיקולים האלו תומך בהעדפת הפרשנות ולפיה תסווג הטענה נשוא הדיון כהבעת דעה. הנימוק להפעלת השיקול הראשון: כאשר מדובר באיש ציבור, פרשנות ביקורת שהושמעה כלפיו בהקשר של פעילותו הציבורית, תפורש לאור הגנת תום הלב שבסעיף 15(ר) לחוק איסור לשון הרע, לאור עיקרון חופש הביטוי, יותר מאשר לאור העיקרון של הזכות לשם טוב. במקרים מתאימים, בהם הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לעניין ציבורי, ובנסיבות בהן התועלת הציבורית מהפרסום היא משמעותית וחשובה, יש ליתן משקל מיוחד ונכבד (אף כי לא בהכרח מכריע) לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת, וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק ויישומן. במקרה דנן מדובר במאמר ביקורת אקטואלי, אשר עוסק באמינותו של שר בכיר בממשלה. סיווגה של אמירת בנזימן "בגין ידע כי שרון רימה אותו", אם כן, לאור שיקולי מדיניות משפטית, צריך להיות מסווג כעובדה ולא כ"קביעה עובדתית", אם כי סיווג זה הינו לצרכים משפטיים בלבד, ואינו סיווג עובדתי. שיקולים של מדיניות משפטית, חשוב להטעים, עשויים להיות מופעלים רק כאשר ההבחנה הנדרשת לעניין סיווגה של אמירה כהבעת דעה או כקביעה עובדתית, אינה חד-משמעית.

האמירה הייתה הבעת דעה על התנהגותו של שרון בתפקיד רשמי או ציבורי, וזאת מכוח סעיף 15(4). האם האמירה נאמרה בת"ל כמצוות סעיף 15 רישא לחוק? כן, בנזימן האמין בתום לב באמיתות דבריו. זאת ועוד: בנזימן הוכיח את התנאים הנדרשים לביסוס חזרת תום הלב העומדת לו לפי סעיף 16(א) לחוק, דהיינו - כי בנסיבות בהן נעשה לא חרג הפרסום מתחום הסביר, וזאת משום שמדובר במאמר פובליציסטי, שנועד לבקר את שרון על-רקע אירועים שלציבור יש עניין בהם וכן על-רקע ההקשר הענייני בו הובאה במאמר האמירה נשוא התביעה, וכן על-רקע החשיבות שיש לייחס בהקשר זה לעיקרון חופש הביטוי. מאידך-גיסא עולה כי באי-כוחו של שרון לא הצליחו להוכיח התקיימותה של אחת משלוש החלופות שבסעיף 16(ב) לחוק, שבכוחן להביא להקמת חזקה הפוכה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב. הם לא הצליחו להוכיח אף אחת מן החלופות הבאות: א) שהפרסום לא היה אמת, ושבנזימן לא האמין באמיתותו. ב) שהנתבע לא נקט טרם הפרסום אמצעים סבירים לבירור אמיתות הפרסום. בית המשפט קמא קבע כי בנזימן עשה מאמצים "מעבר לסבירים" להוכיח שפרסומו הוא אמת. ג) שהנתבע התכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. לאור כל זאת, ערעורו של שרון נדחה.