באותה פרשה נדון גם הפיצוי בגין נזק לא ממוני, והקושי לכמתו. כשמדברים בדיני הנזיקין על נזק לא ממוני מתכוונים לרוב ל"כאב וסבל" ול"קיצור תוחלת חיים", שני נזקים שקשה לאמוד אותם בממון, אך היות שמהות דיני הנזיקין היא לפצות בכסף על מה שלא ניתן לאמוד בכסף כאשר לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו, הניסיון המלאכותי באותה עת לכמת כאב, סבל וקיצור תוחלת חיים הופך לשגרה בדיני הנזיקין. נכתב באותה פרשה:
- "יש הנרתעים מפני הענקת פיצוי בגין נזקים לא-ממוניים, בשל הקושי להעריך את שיעורם, שכן 'שום כסף לא ישווה לאבדן חיים ולא יפצה על שלילת טוב החיים'. עם זאת, מושרש הפיצוי בגין ראש הנזק של קיצור או אבדן תוחלת חיים במשפטנו; אף הגישה, הפרדוקסאלית-משהו, לפיה יש להמעיט בפיצוי בגין ראש-נזק זה דווקא משום הקושי באומדן שיעורו – אבדה מכוחה. הצורך בפיצוי מדוד אינו בהכרח גם צורך בפיצוי מתון. אכן, בדברי חקיקה מסוימים, שומת הנזק הלא-ממוני נעשית על-פי שיטה תעריפית, ולא אינדיבידואלית (ראו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975; תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976; חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980). זניחת המידה המתונה והמרתה במידה הראויה באה לכלל ביטוי, מטבע הדברים, במשפט הישראלי, כמו-גם בשיטות משפט אחרות, במגמה של הגדלת סכום הפיצוי בגין ראשי-הנזק הלא-ממוניים. מגמה זו קיבלה ביטוי בפסיקה".
באשר לפיצוי בגין כאב וסבל נפסק כי:
- "בעיקרון, הפיצוי בראש-נזק זה נעשה, בשיטתנו, לפי השיטה הסובייקטיבית-פונקציונלית. ההלכה שנפסקה היא כי אין לפסוק פיצויים בגין כאב וסבל, מקום שהכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות. בענייננו, לא הוכח כי למנוח הוסבו כאב וסבל בגין התאונה, ואף אם נראה בזמן שחלף בין התאונה לבין המוות – שבו כפי הנראה היה המנוח מחוסר-הכרה – כבר בגדר "קיצור תוחלת החיים" – הרי שתוספת זו היא מזערית ואין בה כדי לשנות את שיעור הפיצוי בראש-נזק זה".
|