לפני מספר ימים פורסם פה סיפורו של א.ס. -
אשר זכה בתביעת רשלנות רפואית כנגד מנתח שניתח אותו בהתרשלות, ד"ר גדעון מן, ואשר הסב לו נזק תמידי לעמוד השדרה הצווארי ונזקים נוספים.
כאמור באותה פרשה - בית המשפט פסק למעלה משלושה מיליון שקלים לא.ס, וזאת בפסק הדין הארוך ביותר בהיסטוריה של הרשלנות הרפואית - פסק דין בן 150 עמודים בו נדונו בין היתר סוגיות כגון התיקון החדש לחוק הביטוח הלאומי הנוגע לתביעות קיזוז בין המוסד לביטוח לאומי לבין בתי החולים.
אולם, כמו במשפטים פליליים אשר במסגרתם מתקיים לא אחת 'משפט זוטא', היינו, מעין סיפור פנימי בתוך סיפור המסגרת הכללי, ובו בודק בית המשפט, לרוב, אם ההודאה שמסר הנאשם נתנה מרצון חופשי או שמא מכפייה, כך גם במשפט זה - בתוך הדרמה הגדולה נתרחשה דרמה בזעיר אנפין כאשר השופט יוסף שפירא אסר, מכוח כללי האתיקה על הרפואית, על רופאו לשעבר של התובע, ד"ר מלגרום - להעיד כנגד מטופלו לשעבר - הוא א.ס. - התובע.
לטענת התובע, אשר ביקש להוציא חוות דעת זו של מטפלו לשעבר מהתיק, "הוא אומנם מסר לנתבעים כתב ויתור על סודיות רפויאת, אולם זאת לצורך קבלת מידע רפואי אודותיו, והעתקת רשומות רפואיות ולא במטרה ליתן חוות דעת רפואית נגדו על-ידי מטפלו".
לטענת התובע, גם אם אין איסור בחוק על רופא ליתן חוות דעת - במהלך תביעת רשלנות רפואית - כנגד מטופלו לשעבר, הדבר נוגד את כללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית, כפי שנוסחו בנייר עמדה על ידה.
חוקי וכשר, אבל מסריח ולא אתי
השופט יוסף שפירא (אשר בהליך העיקרי, כאמור, פסק לתובע למעלה משלושה מיליון שקלים, אם כי קבע כי הוא מפריז ומעצים את תלונותיו) אימץ לחלוטין את עמדת התובע לעניין זה תוך שהוא מביא מתוך כללי האתיקה הרפואית ולפיהם "קשר ראוי בין רופא ומטפל מבוסס על אמון מלא ביניהם" וכן כי "שמירת סודיות רפואית היא פועל יוצא מאמון זה. לפיכך ככלל לא יפעל רופא נגד מי הנמצא בטיפולו ולא יעשה שימוש לרעה במידע הרפואי הנמצא ברשותו". השופט שפירא קובע כי: "עולה מנייר העמדה כי במקרה שלפנינו לא פעל ד"ר מילגרם כאמור בו, וגם אם אינו מחייב הרי שיש בו כדי לתמוך בדיעה שהובאה ע"י המבקש, ולהוות שיקול במסגרת שיקולי".
לאפשר למטופלים להתבטא בחופשיות בפני מטפליהם
השופט יוסף שפירא מצטט מדברי השופט קיסטר בבג"צ 447/72 ולפיהם:
- "שמירת הסוד הרפואי, זהו אחד העניינים שטובת הציבור דורשת, היינו - שאדם יוכל לפנות לרופא בעניינים האינטימיים ביותר, מבלי לחשוש שהרופא יגלה דבר מה מעניינים אלה לזולתו. אילו האזרח היה חושש מפני גילוי דברים שונים שבינו לבין רופאו, אולי לא היה פונה לרופא כלל, וכמובן שטובת הציבור דורשת - לאפשר פניה לרופא מבלי שהפונה יצטרך לחשוש מפי גילוי דברים. אשר התכוון שיהיו בידיעתו הבלעדית של הרופא".נ
אך מאידך-גיסא, ישנם עניינים שמבחינה ציבורית חשוב הדבר, כי האמת אודותם תתגלה בפני בית המשפט או בפני רשות ציבורית אחרת. מציאת איזון נאות בין שני האינטרסים האלה - היא עניין למחוקק לענות בו, ובית המשפט יקיים את מצוותו של המחוקק בנדון זה".
'לכרות את הענף עליו יושבת תביעת המבקש'
השופט שפירא מצטט מתוך סעיף 20 לפקודת הראיות ולפיו "בית המשפט רשאי,
אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית, ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם" (ההדגשה הינה של השופט שפירא), ומפרש כי "המחוקק העניק לבית המשפט שיקול דעת בבואו לקבל כראיה חוות דעת של מומחה, וכי אין המדובר בזכות המוקנית לבעל הדין בלא כל הגבלה. הוא מציין:
- "...אמנם בבואי לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים, יש גם לשקול את זכות הנתבעים לבחור את עדיהם, ובכלל זה הרופא המתאים להם ליתן חוות דעת, אך במקרה זה לא מדובר בתחום רפואי נדיר, שרופאים בודדים מתמחים בו, אלא בתחום האורטופדיה בו יש מומחים לרוב.
ראוי, איפוא, כי נותן חוות הדעת יהא מומחה מקצועי, בלתי תלוי, נטול עניין בתוצאות המשפט, בעל מומחיות מתאימה שמימצאיו עומדים במבחן החקירה הנגדית, הכוללת ברוב המקרים עיון ועימות עם חוות דעת נגדית מטעם הצד שכנגד".
לשיטתו של השופט יוסף שפירא, ברי כי סיטואציה שכזו בה רופא אשר טיפל בחולה מספק חוות דעת נגדו כאשר אותו חולה מגיש תביעת רשלנות רפואית - מקים חשש ממשי לעיוות דין "באשר ברור מאליו שנותן חוות הדעת קובע קביעה שלא הייתה התרשלות וכורת למעשה את הענף עליה יושבת תביעת המבקש".
חוות הדעת נפסלה.
