בפסק הדין נקבעה ההלכה העקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט. בית המשפט דן בשאלת סמכותו להורות לצד שלישי לסייע באיתור נתבע פוטנציאלי, שנטען לגביו כי פרסם הודעות מוציאות דיבה, על-ידי חשיפת פרטים אודות זהותו. כמו-כן נדונה שאלת האיזון הראוי בין ההגנה על האנונימיות ברשת, המקדמת את
חופש הביטוי ואת השמירה על הפרטיות, לבין הזכות לשם טוב, המוגנת במסגרת עוולת לשון הרע. דעת רוב השופטים (המשנה לנשיאה א' ריבלין בהסכמת השופט א' א' לוי) הייתה כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה על חשיפת זהותו של גולש אנונימי באינטרנט, וכי אין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית". הזכות לאנונימיות היא בעלת מעמד חוקתי, ובהיעדר הסדר חקיקתי המאפשר פגיעה בה - ברירת המחדל היא שאין אפשרות ליתן סעד של חשיפה. הודגש כי הסעד המבוקש הוא חריג - ניסיון לרתום בהליך מקדמי את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול בלתי ידוע, כדי שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. הליך זה אינו טריוויאלי ומחייב הסדרה חקיקתית. השופט א' רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבר כי בשנים האחרונות הכירו בתי משפט בישראל בקיומה של עילת תביעה, המאפשרת לחייב ספקית למסור את זהות בעליהן של כתובות IP, וזאת על-אף שאין בחוק החרות עילה כזו. על כן סבר הוא שמן הראוי היה להותיר בידי בית המשפט סמכות שבשיקול דעת להורות על חשיפת זהותו של מעוול אנונימי, מקום בו הראה תובע שבידיו עילת תביעה טובה נגד אותו גולש. (הרכב: ריבלין, לוי, רובינשטיין)