תחילתה של השנה היהודית החדשה היא מועד מתאים כדי לשוב ולהתבונן במצב המתפתח בנושא פרויקט הגרעיני האירני. פרויקט זה מתקדם בעקביות, אם גם בקצב איטי למדי. ואולם, קצב זה מטעה בכך שהוא מעניק את הרושם כי יש עדיין די והותר זמן על-מנת למנוע מאירן להפוך למדינה גרעינית דה פקטו. מאז ההערכה האמריקנית הקודמת, לפיה עומדת לפני אירן עוד כברת דרך ארוכה, אומרת ארצות הברית כעת כי זה יקח לכל הפחות שנה עד אשר זו תשיג יכולת גרעינית, אם תפתח ב"מירוץ" כדי להגיע לשם. "שנה אחת היא זמן ארוך מאוד", צוטט מפי פקיד אמריקני בכיר. עם זאת, במצב העניינים הנוכחי, כאשר יישום הסנקציות נראה כתוכנית הפעולה היחידה, שנה אינה אלא תקופה קצרה. קיבוע הזמן הנדרש ליישומן של סנקציות יעילות ולהפעלתם של צעדים דיפלומטיים ארוך למדי, אם משווים אותו לשנה אחת.
עוד לפני שנתעמק בסוגייה האירנית, חשוב להבהיר מהי
"יכולת גרעינית": מדובר במצב בו שרויה מדינה כאשר היא מסוגלת לייצר נשק גרעיני תוך פרק זמן קצר באופן סביר, למשל שלושה חודשים. במקרה של אירן, לצורך הדוגמה, מצב זה יתממש אם יעלה בידה לאגור כמות מספקת של אורניום המועשר בדרגה של 20% לצורך ייצור אורניום בדרגת העשרה של 90% הדרוש לה לייצור פצצה גרעינית אחת, או אם יוקצו תוך פרק זמן קצר מספיק מערכי העשרה ("קסקדות") לייצורו של האורניום בדרגת העשרה של 90% מתוך המלאי בו היא מחזיקה של אורניום המועשר ב-3.5 אחוזים. נשיא אירן הציע לאחרונה לחדול מן ההעשרה לכדי 20 אחוזים בתמורה לקבלתו של דלק לכור גרעיני. מדובר כאן בסחיטה, שכן הוא לא היה מקבל את הדלק הזה בכל דרך אחרת (אשר בכל מקרה אינו חיוני, מכיוון שאת האיזוטופים הרפואיים הוא יכול לרכוש בשוק החופשי, כפי שעושות מרבית מדינות העולם). כמו-כן, הוא נוכח ככל הנראה לדעת כי עשה את הצעד של ההעשרה לכדי עשרים אחוזים מוקדם מדי, והוא חייב כעת לסגת מעמדתו על-מנת להרוויח עוד זמן.
מה טומן בחובו, אם כן, העתיד בעת הזו? ישנן מספר נקודות עליהן יש לתת את הדעת. ראשית, הפרויקט הגרעיני הוא ככל הנראה הנושא היחיד לגביו קיים באירן קונצנזוס כמעט כלל-לאומי. הוא מהווה גם נושא לגאווה לאומית. מוטל בספק עד מאוד האם ממשלה אירנית כלשהי תעז לזנוח את הפרויקט, אלא אם תהיה זו ממשלה שונה בתכלית, חילונית ודמוקרטית, אך תרחיש מעין זה נראה רחוק יותר מדי ובלתי ודאי עד מאוד. לסנקציות אין כל סיכוי להפוך למחמירות דיין עד כי יאלצו את המשטר הנוכחי לשנות את כיוונו. רק ויתור גדול מצד הקהילה הבינלאומית, למשל, בדמות ההסכמה להמשך העשרת האורניום באירן תחת השגחה ופיקוח בינלאומיים צמודים, ומתן סיוע בייצורם של מוטות הדלק לכור בבושהר, יוכלו אולי לשכנע את אירן לשנות את דרכה. הסדר מעין זה, עם זאת, כרוך בסכנה, שכן אירן הייתה שומרת על יכולתה להפר אותו ולייצר נשק גרעיני בכל זאת.
שנית, סוגיית הקווים האדומים שבה ועולה מעת לעת. ואולם, צריך להבין כי לקווים אדומים יש ערך רק כאשר קיימת תוכנית המפרטת מה עושים כאשר קווים אלה נחצים; הם יעילים רק כאשר הם והשלכותיהם מוכרים לצד שמנגד, וכאשר הם פועלים כאמצעי הרתעה מוצלחים. שני הקווים האדומים האפשריים שנותרו הם תרחיש ההתפרצות מחד-גיסא, והאפשרות של ביצועו של פיצוץ גרעיני תת-קרקעי באירן. שני התרחישים הם אפשריים, ואירן אינה חוששת במיוחד בעת הזו מפעולות הגמול שיבואו אחריהם. תגובת העולם לחצייתו של אחד הקווים האדומים על-ידי אירן לא תהיה שונה יתר על המידה ממה שאירע במקרים של הודו ושל פקיסטן.
למרבה הצער, נראה כי ממשלו של הנשיא אובמה אינו מתאמץ די הצורך לטפל בסוגייה זו. לא נראה כי הוא הגדיר קווים אדומים או שיש בידיו תוכניות להתמודדות עימם. חלופת ההכלה, כפתרון לחצייתו של קו אדום, אינה אלא אופציה חלולה לנוכח הגישה האמריקנית והמצב האזורי. ההשפעה של אירן גרעינית על מדינות המפרץ הפרסי מחד-גיסא, ועל מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאידך-גיסא, תהיה משמעותית ומתמשכת. ייקח זמן רב לתקן את הדימוי האמריקני שייפגע.
בעת הזו נראה, כי הדרך היחידה שתצליח למנוע מאירן להצטייד בכלי נשק גרעיניים, היא בתקיפה מרחוק עקבית ועיקשת על-ידי ארצות הברית, אשר תשים לעצמה למטרה פגיעה במתקנים הגרעיניים כמו גם בתעשיות הנלוות להם. רבים הם אלה הטוענים כי לישראל לבדה אין ככל הנראה את היכולת להמיט מכה ניצחת על פרויקט הגרעין האירני. המרב שיכולה ארצות הברית לעשות מבלי שתמצא עצמה מעורבת במבצע צבאי רחב-היקף (הכולל מהלכים קרקעיים) הוא להגביל את הפרויקט האירני, כאמור, תוך שהיא אינה מאפשרת לאירן לעשות שימוש ביכולותיה ובפוטנציאל שלה כדי לחדשו. צעד מעין זה ידרוש מאמץ אמריקני ימי ואווירי ממושך, עד אשר תגיע אירן למסקנה כי לא יהיה זה עוד כדאי מבחינתה להתמיד במאמציה בתחום הגרעיני. לישראל לא שמור למעשה כל תפקיד במאמץ זה. עם זאת, כמעט ודאי הוא, כי היא תשוב לסבול, כפי שסבלה במהלך מלחמת המפרץ של שנת 1991 כאשר היא הותקפה בטילים עירקיים כפעולת גמול.
האם תפעל מדינת ישראל אם ארצות הברית תימנע מלעשות כן? לכאורה צריכה ארצות הברית לחוש הקלה אם תעשה כן ישראל, שכן במקרה זה היא תוכל להטיל על ישראל את האשמה בכל השלכה שתגיע מכיוונה של אירן או מן העולם הערבי בכללותו, ולהתרחק מישראל עוד יותר. ההימנעות מנקיטת צעדים צבאיים תדרוש כוח רצון רב מצד מנהיגיה של ישראל. בראייה כוללת, מהלך צבאי ישראלי הוא החלופה הפחות רצויה במצב עניינים זה. מאידך-גיסא, האם יכולה הממשלה הישראלית להרשות לעצמה שלא לנקוט בכל צעד? העמידה מן הצד תדרוש כושר שכנוע רב כדי שדעת הקהל בישראל תתמוך בה, במיוחד אם אחד הקווים האדומים שתוארו לעיל ייחצה.
מדובר בתחזית עגומה. מאז חודש אוגוסט 2002, בו התפרסם דבר קיומו של פרויקט העשרת האורניום האירני, הושגה אך השפעה מועטה באמצעות המאמצים הרבים שהתבטאו ב"מגעים" ובהטלת סנקציות ואיומים. הפרויקט האירני המשיך להתקדם, כמעט ללא הפרעה חיצונית, עד כי המצב כיום הוא כמעט בלתי הפיך. כל האמירות השטחיות בדבר יכולת גרעינית אירנית "בלתי מתקבלת על הדעת" הן מיותרות כיום. אירן הגרעינית תהפוך למציאות, אלא אם יינקט צעד דרסטי ברגע אחרון זה.
