גיאורג ביכנר (1837-1813) כתב את מחזהו "וויצק" על סמך אירוע אמיתי שקרה בגרמניה. המחזאי השתמש בדמות המיוסרת וחסרת התקווה של החייל שרצח את אהובתו בגלל בגידתה, כסמל למאבק המנוצלים כנגד המנצלים. היה כאן שימוש במציאות להמחשת עולמו הרוחני של המחבר המהפכן-טרם זמנו. חבל שנפטר מטיפוס בגיל 23, והותיר רק שני מחזות שקבעו את פני המחזאות המודרנית - "וויצק" ו"מות דנטון". איתי טיראן רב האשכולות (שחקן מספר אחד, מוסיקאי, זמר וכעת גם בימאי שכמוהו לא נראה כאן) נטל על עצמו ליצור מהמחזה הידוע משהו חדש ומדהים. מכל הגירסאות שראיתי, זוהי המדהימה, העשירה והבארוקית מכולן. את הסיפור בחר למקם בבית-משוגעים, ומתוך כותנות המאושפזים צצות הדמויות של המחזה וויצק. כמו גיל ווינברג שתום העין כמש"ק, או ערן מור כאנדרס. המיקום הזה מרשה לדמויות להשתולל ולהגזים בהתנהגותן הלא תקנית בעינינו, אך למעשה, הייתה תקנית אז. לדוגמה: התעללות המפקד (אלון דהן) בוויצק, כולל גילוח ישבנו העירום, היותו שפן ניסיונות לרופא שגזר עליו להסתפק במשך חודשים באכילת אפונים בלבד, והתעלסות רב המתופפים לעיניו עם אהובתו ואם בנו של וויצק. בתוך המחזה נשזרים בהתאם לאמונתו הדתית של וויצק, אלמנטים המועצמים, והמזכירים את ייסוריו של פרנץ ב"עד ראייה" של סובול: צחצוח בתי השימוש עד כלות; הנושאים הישועיים כמו עינויי פרנץ בהחרשת אוזניו על-ידי התיפוף, שהיה קטע מרשים מאוד כשלעצמו, מסכת ייסוריו הפיסיים כמו בויה דולורוזה, שמה של מארי אהובתו, המשלב בתוכו את מריה הקדושה ומריה מגדלנה הזונה, ובסצנת השיא בסוף המחזה, כשוויצק מתאבד באמבטיה וגופתו נעלמת, כמו גופת ישוע שנעלמה לאחר קבורתו. איתי טיראן, האמון על משחק בטרגדיות קלאסיות, הטובלות ברציחות (כמו הקיסר הרומאי נירון ב"בריטניקוס" שרצח את אחיו, אמו ואחותו; או ריצ'ארד השני; והקצין הנאצי קיטל ב"גטו") העמיד תמונות אקספרסיביות ביותר, אך את מעשי הרצח הבליע בעדינות בטקטיקה מעודנת, כך שלא עבר על ציוויי הטרגדיה הקלאסית. את עשרת השחקנים, בתוכם עצמו, העמיד כל אחד באור הזרקורים עם סצנות סולו אחד-אחד, כך שכישרונם הרחב קיבל את מלוא ביטויו. בראשם - רותי אסרסאי, המיומנת אף היא בכיכוב בקלאסיקות שייקספיריות, כבת זוגו של וויצק, נשית מאוד, סוערת וחמת רגש, עם הדרת מלכות טבעית, שובה את הלב. איך אפשר להאשימה בבגידה, כשהמפתה הוא עודד ליאופולד (שכאן מבצע עימה כמה התעלסויות בזמן ארוך), והוא כאפולו או כגלדיאטור גם יחד. שפת גופו מזכירה את תפקידיו הנהדרים כשהיה עדיין סטודנט בבית צבי - כבריטניקוס, מול איתי טיראן כנירון קיסר (הצגה שכדאי היה להעלותה עם הצוות המקורי של אז), או ב"רשומון", שם הפגין שפת-גוף מרהיבה של אמנויות לחימה, או ב"שד היער" - בכולן כבש את הצופים. כך גם ב"החגיגה" בקאמרי, שם היה הבן הסורר והפרוע. יש בו אלמנטים כוחניים ומנהיגותיים המשתקפים בכריזמה שלו. מעצמו, דרש איתי טיראן לגלות רגשות עצורים מעודנים, כוח סבל נפשי שעמד לו בכל ייסוריו, אך הצטברות כל אלה הביאה אותו למשבר, אז רצח את אם בנו. הוא סמל האומללים והמנוצלים, שביכנר עצמו שאף להביא למהפכה שתשנה את מצבם. קולו הנהדר נפלא בשני השירים שהוא מבצע, כמו קולות שאר השחקנים שהיו למקהלה מושלמת. הרוך והרגישות שלו כאן הם הניגוד לטיפוסים שביצע בעבר, ומוכיח שיש בו אינספור של תהומות רגש, והוא ראוי לכל השבחים והתארים, שלא יספיקו כדי לציירו. ערן מור בולט בין הדמויות הטובלות באכזריות, ברגישות ובחמלה שלו. דווקא הוא, הנכה והסביל מכולם, יש בו מעיינות חמלה ורגש כלפי וויצק, ובכך הוא מהווה את האור שבקצה המנהרה האפלה של ביכנר. ערן שראל ככומר, שהפליא בהצגת היחיד שלו "כלב חוצות" של עגנון, מהווה כאן את הסמל לכנסייה. התפאורה והתלבושות הכה מוצלחות של טל שחם; התרגום המצוין של דורי פרנס; עיצוב התנועה של גיא אלון והמוזיקה שארגן נדב רובינשטיין, שמצוי אף הוא על הבמה; האולם האינטימי של קאמרי 4, בו כל צופה נושם את השחקנים - כל אלה והביצועים לתזמורו המעולה של איתי טיראן, מעלים הצגה שהיא אחת ויחידה בערכיותה. מומלץ לעיין בתכניה או בדף המצורף, כדי לדעת את הסיפור, וליהנות ממלוא החוויה. שיא תיאטרוני נוסף לכל המבצעים ולתיאטרון הישראלי.